הופתעתי לגלות שהבלוג שלי עדיין חי וקיים. כל מה שהספקתי לשכוח, האינטרנט זוכר. כמה מוזר ואבסורדי לגלות בדפי האינטרנט את הילדה הקטנה והתמימה שלמדה לגלות את העולם, צעד אחרי צעד. את הילדה הזו שלא ידעה מכלום ועדיין בעצם לא ממש יודעת. הילדה הזאת בעוד 10 ימים תהיה בת 25. היא עדיין מרגישה כמו ילדה והיא עדיין רואה את העולם בעיני ילדה. אני לפעמים חושבת שאני עיוורת. זה באמת סוג של עיוורון, לראות הכל דרך משקפי לבבות ורודים. אני לא יודעת אם זה הודו או לפניה, אבל אני לא מפסיקה לראות את היופי בעולם. זה לפעמים מאוד מטעה וגורם לי לחשוב שכולם טובים וכולם אוהבים וכולם יפים. מצד שני, זה גורם לי לראות את היופי בכל צומת מרומזר ובכל ביצה ובכל שדה שכוח אל. משתדלת לפחות להשאיר את הרגליים שלי על האדמה ולהיות כמה שיותר מציאותית ואמיתית לחיים. כמו השיר של שב"ק ס', הראש בעננים רגליים על האדמה. נופלת וקמה בכל פעם.
הפעם זו הייתה נפילה מאוד קשה והאמת שקמתי ממנה כמו גדולה. אני כל כך גאה בעצמי על תהליך הלמידה שלי ועל תהליך הצמיחה שלי. אני גאה בעצמי על הדרך בה קמתי ואני באמת מרגישה חזקה הרבה יותר. ההתעסקות שלי בגורם הנפילה שלי עוד לא תם ואני תוהה לעצמי מה עוד נשאר לי לעשות כדי להפסיק להתעסק בזה. מה עוד חסר לי בתהליך ההחלמה? לדבר על זה איתו? אני לא בטוחה שזה נבון. הוא טיפש ולא מבין דבר וזה עלול רק לעשות את זה גרוע יותר. אני חושבת שזה משהו אצלי שעוד לא פתור. אין לי עוד הרבה זמן, ברוך השם, לחשוב על זה. תוך פחות מחודשיים ואין זכר יותר לבחור הזה. אני מחכה לרגע שבו זה יקרה וגם קצת חוששת. לפחות בחודש האחרון זה הרים לי וגרם לי קצת להרגיש טוב עם עצמי. הרבה להרגיש טוב עם עצמי. להוציא לו את העיניים היה מאוד מספק, אין ספק בכלל. אבל אולי בגלל זה התעסקתי בזה שלא לצורך. אני צריכה ללמוד לשחרר. זה הדבר הבא שאני צריכה להתעסק בו. אין ספק שאני לא מהמשחררות. אני מהמשוחררות, לחלוטין. לא משחררת. פרידות תמיד היו לי קשות. אני צריכה להיות בודהאיסטית וללמוד לא להיקשר. לאט לאט, גם זה יבוא.
תכלס, אני לא כועסת עליך על זה שאמרת לי "לא", אחרי שהוצאתי את זה ממך בכוח. אני לא כועסת עליך בכלל. אני פשוט מאוכזבת ממה שהתגלית להיות וזאת אולי אשמת המשקפיים בצורת לבבות הורודים שלי. האמנתי בך שלא לצורך, גם כשכולם מסביבי אמרו לי לא. אני ראיתי דברים אחרים. טיפשה ועיוורת. אבל גם זה קורה, גם מזה לומדים. אני הפסקתי להעריך אותך, לא על זה שאמרת לי "לא" אחרי שהוצאתי את זה ממך בכוח. הפסקתי להעריך אותך בגלל ההתנהגות המזעזעת שלך אחרי כל הסיפור. הפסקתי להעריך אותך כששיקרת לי בפנים והפסקתי להעריך אותך כשכל מה שראית בסיפור היה את עצמך. הפסקתי להעריך אותך כשהבנתי כמה אתה אגוצנטרי וכמה אתה מאוהב בעצמך. למה אני תמיד נופלת על אלו שאוהבים את עצמם, או אוהבים רק לדאוג לעצמם? אלה שמתחזים להיות לא-אוהבים את עצמם, אלה שמתחזים להיות אלטרואיסטים. אני לא רואה את האמת שמתחת להכל. אני צריכה ללמוד להסתכל כמו שצריך, מעבר למשקפי הלבבות הורודים שלי. זו הבעיה איתך, שאתה רוצה שנחזור להיות חברים, כדי שתרגיש שסלחתי לך, כדי שתפסיק להרגיש אידיוט, כי שתוכל לחזור לאהוב את עצמך. לא שזה הפריע לך מעולם, אבל אתה מחפש את המקום הזה שיצדיק את האהבה העצמית שלך. זוהי בקשה אגואיסטית, כהרגלך, ואני לא חושבת שאני צריכה לתת לך את זה. לא ממקומי לסלוח לך על טיפשותך, ממקומי לסלוח לי על טיפשותי. וכאן בעצם קבור הכלב. יאללה, טוס, תסלח לעצמך ואל תחזור. לא צריכה את הטובות שלך או את החיבוקים שלך ובטח ובטח שלא את המבטים המאוהבים שלך. אני יודעת, כן, אני יודעת.
כייף לחזור, נראה מתי אחזור שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
