נו.. מה תגידו על זה?
עוד פוסט כזה שאני מרגישה שאני חיבת להוציא לאור 
חזרתי מאוקראינה לא מזמן וגיליתי עוד דברים על "מי אני". הטיול היה משגע שאין לתאר...
אבל זה לא הענין
חזרנו ללימודים, וזה מפחיד אותי. האנשים שאני מכירה, ולא מכירה.. ואנשים שמכירים או (באמת) לא מכירים אותי.. מתי אני כבר ארגיש שייכת לקבוצה מסוימת? מתי אני ארגיש שאנשים רוצים שאני אהיה בחברתם?
טוב ברור שזה הכל בראש שלי או שלא. וכמובן שאני צריכה לעשות משהו, ולא לחכות ולצפות מאנשים אחרים. בעבר תמיד היו לי ציפיות מבני אדם, ולא פעם חזרו ואמרו לי אחרי שנפגעתי ש"אסור לצפות מאף אחד" ואני תמיד חשבתי לעצמי...
איך? איך אפשר לא לצפות מבני אדם? תמיד מצפים ממישהו שיעשה את מה שתכננו לעצמנו..
והנה אני למדתי לא לצפות לשום דבר... ולקבל הכל כמו שהוא.
ובהחלט זה הרבה יותר קל.
בעבר חשבתי שזו פשוט אדישות לא לצפות מבני אדם להתנהג בצורה מסוימת, אבל הבנתי שהדבר פשוט לא יתכן והרבה יותר קל לתקשר עם העולם כשאתה פשוט מקבל אותו כמו שהוא.
וזהו.
בלי הסברים וויכוחים מיותרים.
זה לא אומר שעלינו לוותר על דרישות שלנו מבני אדם... אלא פשוט להבין שלפעמים אנשים רואים את העולם אחרת מאיתנו. והם לא תמיד יודעים מה אנחנו חושבים, ורוצים...
...או מצפים מהם.
צריך ללמוד להירגע (מאוד מומלץ), ולהסתכל על התמונה כולה, לנסות להבין איך האדם שמולנו חושב, לנסות להסתכל מנקודת הראיה שלו. ולא רק על עצמנו. אולי אז יהיה לנו קצת יותר קל להבין את הדברים, כמו שהם.
או שפשוט...
לדבר.
לשאול.
ולא להסיק מסקנות.....
כמו שרובנו נוהגים לעשות, וזה כלכך חבל. מי מאיתנו לא סבל מחברה שמאמינה בדברים ללא תכלית הקשורים לחיים...
יש בי רק בקשה אחת לעולם (בפוסט הזה)
אל תפחדו לדבר, ואל תפחדו לשאול, ואל תפחדו לברר, ולהתענין..
כולנו מפחדים מאותם הדברים, וגם מצפים לאותם הדברים..
אז שום דבר לא מביך.. תעשו לי טובה :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
