שומעת ברקע את Rape me של Nirvana.
עוד 5 ימים טיול לאילת. לשלושה ימים. יאיי. רוצה להרזות, בינתיים רק משמינה.
בוניטה (הכלבה שלי. כן כן.) יושבת לידי. היא מתה מפחד בחורף. עוקבת אחרי כולם.
אני נופלת וקמה, נופלת וקמה ונופלת. וזהו. לא קמה. לא הפעם.
הוא חמוד. בחיי שהוא ממש חמוד. אני לא מבינה מה הקשר בינינו ואיך הגעתי אליו, אבל הגעתי. החברות הדפוקות שלי כמעט דחפו אותי עליו. אוווו- עקבתי אחריו. לול. אח אני דפוקה. מזה עקבתי? אנחנו הולכים לאותו מקום, אז יצא שהייתי אחריו. קרוב. דאמט, מה קורה לי?. אני לא... נכון?. יופי.
לפעמים בא לי למות.
לפעמים בא לי לשבת בחדר בחושך, במין בועה, ושאף אחד לא ישים לב, יראה או ישמע. קצת פרטיות, בקשה מוגזמת?.
לפעמים פשוט בא לי להיעלם.
לפעמים פשוט בא לי להחזיר את הגלגל לאחור. לגרום טוב לאנשים, ולי. בעיקר לי.
אני שומעת ברקע את Numb של Linkin Park.
מחר מבחן במתמטיקה, ונמאס לי. נמאס לי לקבל ציונים נמוכים, נמאס לי להתכונן, נמאס לי מהלחץ הזה. נמאס לי, מהרבה דברים.
אני לא מבינה איפה אני עומדת מבחינתן, מבחינתו ומבחינתם.
אני לא מבינה איך הגעתי למצב שאני כותבת בבלוג.
אני לא מבינה איך הגעתי למצב שאני אוהבת אותו. ואותו. ואותו. ו.. טוב, יש הרבה. אבל כולם סתם חמודים. הוא.. אחר. לא אוהבת, חוששת שבדרך.
אני לא מבינה למה הם לא יורדים ממני.
אני לא מבינה מתמטיקה, ולשון, ואנגלית, ותנ"ך ואת הבצפר. לא מבינה אותו.
לא מבינה מה הם רוצים ממני, אז צבעתי ת'שיער.. סו פאקינג וואט?.
שומעת את love generation ברקע. לא יודעת של מי. יודעת שזה שיר יפה, ומבחינתי- זה ממש לא דור האהבה, לא בשבילי.
ועוד 5 ימים טיול לאילת. ומשעמם לי. ונמאס לי. ואני כותבת פה, כי אין לי משו אחר לעשות. יש- להתכונן למבחן.. אבל נמאס לי.
פוסט משעמם, אני יודעת. אני גם יודעת שאני משעוממת בעצמי, כך שאין מה להתפלא.
אני יודעת שאני בוכה יותר מידי, וכותבת יותר מידי שירים עצובים, ונמאס לי יותר מידי. מהרבה דברים.
וזהו. אני הולכת. לא יודעת לאן, לא יודעת למה.
תשמרו על עצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
