שקט, וכולם ישנים. (טוב, אבא ישן, אח עם חברה בחוץ, אמא בלונדון. אז שקט) אני אוהבת את השקט הזה. חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. הוא לא יימשך הרבה, אני יודעת. אבל נהנית ממנו, עכשיו. שומעת מוזיקה. נותנת למחשבות להתעורר. כי שקט, וכולם ישנים. וחיכיתי לו כל כך כל כך הרבה זמן. אני אוהבת שקט, כי אז אפשר פשוט.. לחשוב. כן, אני אוהבת לחשוב. ואולי אתם אומרים שאתם לא אוהבים לחשוב אבל אני לא חושבת על איזה בעיה במתמטיקה או על הנבואה המפגרת בישעיהו. אני חושבת עליו, ועל החיים. ועל למה הם ככה.
היה לי דווקא די כיף היום. דיברתי מלא זמן עם אנשים חמודים, כל מיני. והכרתי את ניר, שהוא אחלה של בנאדם. ו.. הגעתי לשקט הזה, עכשיו. והיה לי את המבחן בביולוגיה!. אז היה קצת מוזר כזה, בהתחלה, לראות שחצי מהתשובות אני כבר ראיתי שלשום. היה יום הזוי יום חמישי. טוב, אז לסיפור המלא.
הלכתי אליה, והיא נתנה לי לראות ת'מבחן ואני כזה הייתי "פאק. באמת יש לה ת'מבחן". עדיין מנסה לחשוב למה דווקא לי היא אמרה, אני- שלא קשורה אליה בכלום, היא רוצה שנתכונן יחד ולא לומר לאף אחד. אני ועוד חברה אחת שלה היחידות שידענו. למה?. לאמשנה. אז רשמתי את השאלות (חלק העברתי לחברות, למרות שלא הייתי אמורה להגיד.. אבל, איך אפשר לשמור מידע כזה?) ואז הלכתי. ברחתי ליתר דיוק, עזבו ת'סיבה.במין הרגשה מוזרה. קמתי, עשיתי ת'מבחן ואז.. אושרית. דאמט אני כל כך שונאת אותה לפעמים. שאלתי אותה איך היה לה המבחן והיא אמרה בסדר. אמרתי שהיה לי קל. היא התעצבנה ואמרה שזה בגלל שהיה לי את התשובות מראש. דפוקה. אחרי זה היא התעצבנה עוד קצת, ואמרתי לה שהיה לי רק חלק מהשאלות וזה לא שקיבלתי ת'תשובות, אלא עשיתי אותם בבית. פשוט חסך קצת זמן במבחן, זה הכל. ואמרתי לה שכולה רציתי לעזור לה (כי, טוב- אמרתי גם לה ת'תשובות) ואם היא רוצה ת'עזרה שלי יופי אם לא שתלך להזדיין. הקטע שאמרתי את זה בדיוק כשנכנסנו לכתה, שקט, מקשיבים למורה. החירשת הזאת לא שמעה. יאללה מה לעזאזל הבעיה שלה?.
אז בחזרה למבחן- אז היה קל, באמת, גם החלק שלא ידעתי מראש. ואני לא היחידה שאמרה שהוא קל. אלון אמר שהוא היה קל, ואלונה, ואליקו. להם לא היה ת'תשובות מראש. עריכה- קיבלתי במבחן 89. נו טוב, מעגלים ל-90... ככה שאני די מרוצה. אני צריכה לראות במה טעיתי (רק אמרו ציונים, לא נתנו ת'מבחנים).
אז זהו. היה קצת מוזר. פעם אחרונה שאני עוזרת לאושרית, בכל מקרה.
עכשיו.. הזונה הזאתי מתחילה גם איתו. ונמאס לי, שהיא כל כך נדבקת לכולם. שנאתי אותה כבר מכתה ה', אז, בחוג. עכשיו אני שונאת אותה יותר מתמיד. היא פקצה, ונדבקת, וחושבת את עצמה הרבה יותר מידי. חשה, בשפתכם. (=.
ואני לא יכולה לראות איך היא מתחילה גם איתו. לא אכפת לי שהיא התחילה עם ההוא, כי.. טוב. הוא סתם חמוד. ולא אכפת לי כמה שהיא פקצה,ומעצבנת, רק שתעזוב אותו. למה דווקא אותו...?.
והשקט. אח.. השקט. העצבים מפריעים לו, לשקט הזה, אבל זה יעבור. כי זה שקט.. שקט שלא תמיד נמצא פה. והעצבים חייבים להתחשב בזה.
ולפעמים אין לי מה להגיד, אבל אני רוצה להגיד. אז אני אומרת שטויות. ונמאס לי מזה שכולם יורדים עליי על זה שאני מפגרת, ופריקית ומה לא. פשוט נמאס. ואני באמת רוצה להאמין שזה יעבור, אבל קשה לי להאמין. פשוט קשה.
אז זהו. תנו לי קצת שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
