היי. אני הולכת ומשתגעת, אני רצינית. יום שבת היה השיא.
אח שלי הטיל עליי איזה משימה, לתפור לו ת'דרגות לחולצה ולמעיל הדפוק שלו בצבא. דאמט- זה שיש לי מכונה (אני תופרת, כשרונית שכמותי. או סתם משועממת) זה לא אומר שאני צריכה לתפור לכולם הכל. יש לי חיים, אתם יודעים. (טוב, לפחות אמורים להיות לי).
אז כמובן שהסתבכתי עם זה, והמעיל היה עבה מידי למכונה שלי ואחרי שתפרתי ראיתי שעשיתי את זה בכלל לא טוב והייתי צריכה לנגן ולהתכונן למבחן (מתמטיקה שהיה לי אתמול. הלך דווקא די בסדר, במפתיע. אני מחכה ל-60 שלי) אז פרמתי את מה שתפרתי ובכלל הרסתי את זה אז נשבר לי וזרקתי לו את זה בחדר.
אמאבא לא היו בבית, ואני השתגעתי מהלחץ שפתאום נפל עליי (לא, לא החולצה המזדיינת של אחי, הכל. הבצפר, ההורים, אני) ופתאום התחלתי להתחרפן והכלבה שלי נבהלה מהבכי שלי ועלתה אליי ושכבה מתחת לשולחן. מסכנה. נשבר לי, פשוט נשבר לי.
התקשרתי להורים. איפה אתם? מתי חוזרים?. "מה קרה?" כלום. ביי.
חזרו. שיחה בחדר. אמא למטה, אבא יושב לידי. אני רוצה את אמא. הוא זיין לי ת'שכל. "מה קרה? למה? איך?". אמא עלתה, אבא הלך. אמרתי לה שנמאס לי. "ממה?" מהכל. מהבצפר, מהחברות-לא חברות. מהחיים. ממכם. הייתה שיחה ארוכה שבמהלכה השתגעתי מרגע לרגע וצחקתי ובכיתי ביחד. בסופה הייתה השאלה אם אני רוצה טיפול. אצל פסיכולוג, כמובן. (יש לציין שאמא שלי פסיכולוגית והיא דוגלת בכל הקטע של לדבר ולהוציא ת'כל). אין תשובה. היא אמרה שאני צריכה לקחת חופש מהבצפר קצת (לי אין בעיה, באמת, הבעיה היא אצל העתיד שלי). דרך אגב- היום הברזתי מהבצפר. ייאי.
אני אף פעם לא הייתי במצב הזה. אשכרה התחרפנתי. בכיתי איזה שעה שלמה וצעקתי שאין אף אחד בבית בכלל ואני עומדת להשתגע (עומדת? סליחה- טעיתי, אני משתגעת. אני כבר משוגעת) ונשבר לי מהכל ואני לא יכולה לחיות יותר.
זה לא היה סתם איזה דיכאון של הרגע. וגם לא התחרפנות של הרגע. נמאס לי. כל כך כל כך. אני לא אוהבת את החיים האלה. יש רגעים שמחים, נכון. אני לא אומרת שהחיים האלה, שלי, לגמרי נוראים- אני סתם לא אוהבת אותם. שנאתי להיות במצב הזה, ויתר מזה- אני שונאת את העובדה שיש בסיס למצב הזה. אין לי חברות אמיתיות, ואני הרבה תוהה אם בכלל אכפת לחברות ממני, או שהן סתם איתי כי אין להן משו יותר טוב לעשות או שאני סתם נדבקת אליהן. ואם אין לי אפילו את הכיף בהספקה, אז אין לי כיף בכלל במשך החצי יום הזה שאני שם, ואז.. טוב, המצב גרוע. כל היום אני יושבת, מחכה ללכת הביתה, שונאת כל מקצוע ומקצוע שאנחנו לומדים.
לא מזמן, לירון אמרה לי שאני לפעמים מדברת כאילו אני כל הזמן במחזור. כלומר, כל הזמן עצבנית. קודם כל- לירון, זה העליב אותי. כן. אבל, יותר מזה, היא צודקת. אני עצבנית הרבה. אני מתעצבנת מהר. אני לחוצה נורא. ואני שונאת את זה, ואני יכולה רק להגיד "זאת אני, תתמודדו עם זה" אבל.. אני בעצמי לא יכולה להתמודד עם זה.
ואם אני אכן אלך לטיפול, זה בכלל יעזור?. יחשבו שאני משוגעת, וגם זה יעלה לי (טוב, להורים שלי.. אבל בסופו של דבר זה גם כסף שלי) הרבה וגם.. מי יודע אם זה יעזור?. יש תרופה ללחץ? לעצב? לעצבנות?.אליי?.
Too much, too long I have been waiting
Too much, too long I have been watching
Too much, too long I have been crying
Too much, too long I have been hurting myself and anothers
Too much, too long I have been here
It's the time for me to leave, it's the time for me to let it go
and with this words I'm going
not for good, just until the life will be good
עריכה-
היום הלכתי למכולת. שאלתי את אבא שלי אם הוא רוצה משו, והוא אמר "כן, שתהיי שמחה שוב כמו פעם".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
