חלק ב: פרק 19

 הוא הגיע באחר צהריים אחד בו שכבתי על מיטתי, מחזיקה באלבום תמונות בעל כריכה חומה צהבהבה.

 היה זה אלבום של אושר, אלבום של אשליות מרוחקות, אלבום שבו אימא חייכה אליי מתוכו, פניה קורנות מאושר, שיערה השחור קלוע בצמות והיא מחזיקה בידיה את סאם הקטנה...

 לא היה זכר לשום מחלה מקוללת אז, היא נראתה בריאה ולחייה סמוקות, לא היה שום סימן לגורלה האכזרי שיקטוף אותה שנים ספורות אחרי כך.

 הרמתי את עיניי והבחנתי בו עומד וצופה בי בדממה בעיניים החומות שלו.

לא העזתי לומר דבר. כמעט ולא העזתי לנשום.

 הוא המשיך לעמוד שם, בלי לדעת אם להיכנס לחדרי או להישאר היכן שהוא עומד. הוא הרגיש לא נוח, ראיתי את זה לפי הבעת פניו.

 ג'ק לבש חולצה לבנה חלקה ומכנס שחור והחזיק את ידיו מאחורי גבו.

 "תיכנס." אמרתי בלחש.

נדמה לי שרווח לו.

 הוא התיישב על המיטה שלי על ידי והביט בי בחמלה.

סגרתי את אלבום התמונות ולא העזתי לפגוש את עיניו שכל כך חיפשו את מבטי.

 רציתי להגיד לו כל כך הרבה דברים, רציתי לגעת בעורו, רציתי לבכות על כתפו ולא יכולתי כעת. לא הייתי מסוגלת. הרגשתי שמוחי ריק ממחשבות ופעולות, הזיכרון שלי נמחק, ורק ליבי הממהר לפעום העיד על כך שעדיין נשמתי, העיד על כך שעדיין אהבתי בכל ליבי את ג'ק.

"אני יכול לחבק אותך, מריה?" הוא שאל בשקט.

משכתי בכתפיי.

 כמעט שכחתי את קולו. היה נדמה לי ששנים כבר לא התראינו, היה נדמה לי שעבר נצח שלם מאז שעזבתי את הפנימייה.

 הוא חיבק אותי. הרגשתי רק קלות את החמימות שבקעה מעורו, למרות שהוא חיבק אותי חזק, בחיבוק הבטוח שהיה שייך רק לג'ק, בחיבוק המגן שלו.

 עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי על כתפו. לא יכולתי לדבר כמה זמן, ושמחתי על כך שג'ק לא מפסיק להחזיק בי, שמחתי על כך שהוא לא שאל אותי אם אני "בסדר".

כאשר נפרדנו מהחיבוק, הצלחתי להוציא מפי:

"מה אתה עושה פה?"

ג'ק חייך חיוך עצוב מעט.

"באתי לראות אותך, מריה." אמר. "את חייבת לחזור איתי לבית הספר."

"אני לא רוצה, ג'ק. בשביל מה לי לחזור לשם?"

"בבקשה מריה, תקשיבי לי, זה חשוב, נשארו ימים בודדים עד לסיום הלימודים. תבואי לקחת לפחות את התעודה שלך ושל אחותך..." הוא ביקש.

"אין לי עניין בתעודה. לא עשיתי מבחני סוף שנה." אמרתי. "ג'ק, אין לי את הרצון לזוז לשום מקום. אני מרגישה רע."

רציתי לבכות אך עיניי יבשו מהדמעות שהזלתי מדי לילה. הרגשתי שליבי סדוק ופניי חיוורות, הייתי רזה כמו שלד.

"אני יודע, מריה, אני יודע. את חייבת לתת לי לעזור לך, מריה שלי, בבקשה תקשיבי לי, אני רוצה לעזור לך כל עוד אני יכול." הוא שב לחבק אותי, והפעם דמעות מילאו את עיניי והרטיבו את חולצתו.

"את רוצה להרטיב לי את החולצה כדי שאני אוריד אותה?" חייך אליי.

"תפסיק להחמיא לעצמך ג'ק!" צחקתי.

"אני מכיר אותך, תחמנית קטנה!" אמר ונשק לי בלחי.

לחיי הוורידו מעונג.

מיהרתי להתרחק ממנו וקמתי ממיטתי.

"בסדר, אני אסע איתך לבית הספר. תן לי להתארגן. אבל אל תחשוב שזה בגלל שאני רוצה. זה בגלל התעודה." אמרתי.

הוא הנהן בחיוך.

"אני גאה בך." סינן לי מבין שפתיו לפני שיצא מהחדר.

  אמרתי לאבא ולאולגה שאני אחזור תוך מספר ימים והבטחתי לאולגה שאני אביא את התעודה שלה. היא גם ככה לא רצתה לנסוע לבית הספר. היא הרבתה לשבת בחוץ ולהיות לבדה, ושנאה כשהפריעו לה.

 סאם הייתה בבית הספר, כמוה דוויד ובראון, לא יכולתי להיפרד מהם, אך אמרתי לאבא שיגיד להם שאני אחזור בקרוב.

"אל תעשי שטויות, בתי." אמר לי אבא.

"אני אהיה בסדר, אבא." אמרתי לו ונשקתי למצחו. "אני לא נוסעת כדי ליהנות, אני נוסעת כדי לקחת את התעודה. זה הכל."

הוא הנהן.

 הגענו עד לתחנת הרכבת ושמש קיצית קדחה מעל לראשנו. ג'ק החזיק בידו את התיק השחור שלו ואת התיק שלי, שלתוכו זרקתי כמה בגדים אקראיים בלי חשיבות.

 "תשבי על הספסל, מריה, אני אקנה את הכרטיסים." אמר לי והניח את שתי התיקים על ידי.

 הנהנתי.

אם הייתה זו פעם אחרת, יום אחר, זמן אחר, הייתי מאושרת עד לאובדן חושים על כך שג'ק בא לביתי. הייתי קופצת עליו ואומרת לו שאני אוהבת אותו ושתמיד אהבתי, הייתי מנשקת אותו בכל הכוח, לא הייתי יכולה לעזוב אותו לרגע.

הבטתי בו, בעודו עומד עם גבו עליי במרחק כמה מטרים, מחכה לשלם עבור הכרטיסים.

 אף פעם שום דבר לא הסתדר בשבילי ובשביל ג'ק, כאילו אחרי הכל, לא נועדנו להיות ביחד. הגורל תמיד צחק לנו בפרצוף, הגורל תמיד דרך לנו על הפצעים, החיים שלנו היו מרירים ומתוקים בבת אחת, אף פעם לא יכלו להיות רק מתוקים.

כעבור כמה דקות, הוא חזר, האהוב שלי, וחייך חיוך רחב ומאושר.

 חייכתי לעברו חיוך קלוש, היחיד שהצלחתי לגייס, ובליבי רציתי רק לבכות, לצעוק על חוסר הצדק שלפיו היקום הזה פועל.

 הוא כאילו ניחש את מחשבותיי.

"אל תהיי עצובה. כל דבר עובר בחיים" אמר.

כן, כל דבר עובר, ג'ק. גם אתה. חשבתי באומללות.

עוד מעט גם "תקופת ג'ק" תסתיים, ברגע שהוא ייסע עם אביו ללוס אנג'לס. הוא לא חושב שאני זוכרת, אבל הזיכרון הזה צורב בי מהרגע ששמעתי שהוא מתכוון לעזוב, באותו יום שבו התגנבתי לאולם והקשבתי לשיחה שבינו לבין אביו.

 עלינו לרכבת אקספרס, ולהפתעתי היינו לבדנו בחדר עם שני מיטות רגילות לשני צידי התא. היה זה תא של המחלקה הראשונה, תא שאף פעם לא הרשתי לעצמי לנסוע בתוכו.

 ג'ק הניח את התיקים מתחת למיטתו, ונשכב עליה. התיישבתי על המיטה שלי ולא ידעתי מה לומר.

"תודה." זה כל מה שהצלחתי להגיד.

"שטויות, מריושקה. זה עוד כלום ממה שאני מסוגל לעשות." אמר וחייך בערמומיות.

"למה אתה מחייך ככה? מה אתה מתכנן?" שאלתי ונשכבתי על המיטה שלי שהייתה נוחה מאוד באופן לא מפתיע.

"סתם, סתם." אמר והעדיף לשמור את סודותיו לעצמו.

בצהריים הלכנו לאכול בתא המסעדה של הרכבת, שהיה מורכב ממספר רב של שולחנות עגולים עם מפות כחולות ווילונות פרחוניים על החלונות.

 ג'ק הזמין בשבילי כבש, למרות כל מחאותיי. לעצמו הוא לקח סטייק בשר עסיסי והמון צ'יפס.

"את חייבת לאכול. את רזה מאוד." ציין.

"לא, ג'ק, יש פה כל כך הרבה בשר..." ניסיתי למחות. עבר הרבה זמן מאז שאכלתי ארוחה נורמאלית.

"אם לא תאכלי אני איעלב עלייך. באמת." אמר ברצינות. "ומריה, יש פה גם צ'יפס."-הצביע לעבר הצלחת שלו-"תאכלי צ'יפס."

 אחרי שהרגשתי שעוד חתיכה נוספת של צ'יפס תחזיר בחזרה את כל הארוחה שאכלתי החוצה, נשענתי אחור על כיסאי והבטתי בו. באהובי.

 הוא נראה שלוו ונינוח. אולי אפילו מאושר.

נראה שכל הזיכרונות העצובים וההרסניים מעברו כבר לא השפיעו עליו ביום יום. נראה שהוא למד לחיות לאחר מות אימו...

אבל איך לומדים לעשות דבר כזה?

"סיימת לאכול?" חייך.

הנהנתי וקטעתי את חוט המחשבה.

"כל הכבוד." הוא הרים את ידו וסימן למלצר להתקרב.

"תפנה בבקשה את הצלחות," אמר לו ואז המשיך, "ועוד דבר, תביא לנו שתי פרוסות עוגת שוקולד ושני תה, בבקשה."

"לא!" ניסיתי לצעוק אך בטני הייתה כל כך מלאה שהרגשתי שאני אתפוצץ עוד רגע.

 "ג'ק! אתה משוגע!"

"אני יודע." חייך. "אבל את עוד יותר משוגעת ממני."

 אחרי שחזרנו לתא, נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי.

 ניסיתי בכל כוחי לא ליהנות מהמצב. אסור לי לשמוח. אסור לי לכייף. למה אני צוחקת לעזאזל???

האם שכחתי שאימא שלי מתה לא מזמן? האם שכחתי ממנה כבר?

"אני אישן קצת," אמרתי, עוצמת את עיניי ומסתובבת מג'ק לכיוון הקיר של התא. לא רציתי לישון, רק רציתי לכעוס על עצמי.

על האנוכיות שלי, על האדישות שלי כלפי אימי, על הבת הרעה שהייתי והמשכתי להיות.

שנאתי את עצמי.

בכיתי אל תוך הכרית עד שהיה ערב.

כנראה נרדמתי, כי כאשר התעוררתי שמתי לב שג'ק מלטף לי את הרגל מקצה מיטתי.

היה חושך בחוץ והרכבת המשיכה לנוע על המסילה בצליל אחיד.

הבטתי בו. הצל שלו היה כל כך נוגה.

כאשר הוא שם לב שאני מסתכלת עליו, הוא הפסיק לגעת בי.

"לא היינו צריכים להגיע כבר לבית הספר?" שאלתי בבלבול.

"לא יודע. כנראה שלא." אמר ג'ק והביט מבעד לחלון.

"ישנתי הרבה זמן?" שאלתי.

"נרדמת רק לפחות ערב. לפני כן בכית דיי הרבה." אמר בלחש. "אל תהיי כל כך קשוחה עם עצמך, מריה. עצוב לי לראות אותך מכריחה את עצמך לא ליהנות."

"אתה לא מבין כלום, טיפש אחד!" קראתי לפתע.

ג'ק לא נרתע לאחור.

"איך אתה רוצה שאני אתנהג? שאני אשמח? שאני אקפוץ מאושר?" צעקתי. "אימא שלי נפטרה, אתה לא מבין?"

"אם תרביצי לי זה יעזור?"

"למה שאני ארביץ לך? אתה לא אשם." ניסיתי להירגע.

"תרביצי לי כי אני טיפש." אמר.

"ג'ק, אני לא ארביץ לך!"

"למה לא? ואני אומר שכן!"

"לא!"

"תרביצי לי כבר! אני יודע שאת רוצה!"

"בשום פנים ואופן!"

"אני יודע שתרצי להרביץ לי כשתגלי שאנחנו בכלל לא נוסעים לבית הספר."

"מה???"

"כן, אנחנו נוסעים לבית שלי, מריה. סליחה שלא אמרתי לך קודם."

"מה???"

"כן,"

"ג'ק?" התנשמתי בכבדות.

"מה?"

"עכשיו אני כן רוצה להרביץ לך! מה עשית???"

 הגענו לווילה עצומה בגודלה, שקירותיה כוסו בלבנים לבנות וחלונות גדולים ורחבים כמו טירות מן המאה השבע עשרה. היו חסרים רק הצריחים כדי שאני אחשוב שהגענו לארמון ולא לבית רגיל שמתגוררים בו שני אנשים בסך הכל.

 סירבתי לדבר איתו. לא דיברתי איתו כאשר ירדנו מהרכבת, ולא כאשר נסענו במונית בשביל בשכונה בין הווילות המטופחות של מעמד הקצפת, ולא כאשר הוא לקח את המזוודות שלנו בידיו ופתח את דלת ביתו למה שנראה כמו ארמון שמש מנצנץ.

 כמעט מיד נתקלה בתמונת קיר יפיפייה, שנצבעה בצבעי שמן עדינים של אישה, שניחשתי שהייתה אימו של ג'ק. היה לה שיער חום כהה, ועיניים ספרדיות, ושפתיים דקות אך בוהקות כמו דובדבנים. היא לבשה שמלה אדומה בציור, שהלמה אותה באופן כל כך טוב, שהיה נדמה לי שהיא תצא מהציור ותברך אותי לשלום כשהתקרבתי אליה.

 "זאת אימא שלי, איליין." אמר ג'ק והניח את המזוודות שלנו על רצפת השיש.

שתקתי.

 הייתה נימה עצובה בקולו. נימה של אדם שלא שכח...

נימה של אדם שהתאבל במשך הרבה זמן.

האם גם אני אשמע ככה בעוד כמה זמן?

ואיך אני נשמעת עכשיו?

מרירה? כועסת? נוקשה?

כנראה שכל אלה.

 להפתעתו הרבה של ג'ק פניתי אליו וחיבקתי אותו בעדינות, שוכחת שאנחנו אמורים לשמור על מרחק מכובד אחד מהשני.

"זה חדר השינה שלך. החדר שינה שלי נמצא בהמשך המסדרון." אמר והצביע לי על כמה דלתות, בקומה השנייה.

 ג'ק הביא לי את חדר האורחים שנראה כמו סוויטה נשיאותית במלון יוקרתי. על עושר שכזה יכולתי לחלום רק בלילות, אך עם זאת העושר הזה נראה לי ריק מאושר של בני אדם, כאילו דיירי הבית מאסו בכל היוקרה, מאסו בחדרים הללו, ששררה בהם תחושת עיזבון.

 בכל חדר וחדר, אפילו בחדר האמבטיה הייתה תמונה קטנה של איליין. על המקרר, ועל השידות, וכל החפצים שהיו בבית העידו על קיומה של אימו של ג'ק. החפצים הם אלו ששימרו את רוחה נושמת בביתו.

 "אני אישן לבד במיטה הענקית הזאת?" הצבעתי על מיטה זוגית עם עשר כריות לבנות ומצעים שנראו כאילו הם מתנפחים בלחיצת כפתור.

"אל תדאגי, אני אהיה שהמשך המסדרון. את תמיד יכולה לבוא לחדר שלי. הוא פחות מפואר מזה, כמובן, אבל גם נחמד." הוא קרץ.

 התקלחתי במקלחת של הקומה השנייה, עומדת זמן רב מתחת לדוש, נותנת למים לשטוף את כל הרגשות שלא הצלחתי לשטוף בכוחות עצמי. בלי לשים לב התחלתי לבכות, ובכיתי, ובכיתי עד שהתקפלתי על רצפת המקלחת וישבתי על ברכיי, משתדלת לשמור את היפחות שלי שקטות ככל האפשר, כדי שחס וחלילה ג'ק לא יחשוב שמשהו לא בסדר.

 אחרי שלבשתי בגדים נקיים, ג'ק חימם לנו ארוחה בסלון.

"איפה אבא שלך, ג'ק?" שאלתי אותו אחרי שסיימתי לאכול את המקרוני והגבינה שלי והרגשתי שבעה כמו בלון נפוח.

 "אה, בלוס אנג'לס." אמר בהיסח דעת ורכן מעליי עד שנבהלתי מרוב התרגשות, רק כדי לקחת את הצלחת שלי ולהחזיר אותה למטבח.

 "אז אתה לא נוסע ללוס אנג'לס?" קיוויתי שבקולי תישמע כמה שפחות ציפייה, כדי שלא יחשיב את עצמו, כמובן.

 ג'ק לא ענה.

"עדיין לא, בכל מקרה." אמר והלך למטבח.

נאנחתי.

אחרי שזפזפנו בין כמה ערוצים בטלוויזיה, והסכמנו יחדיו שאין מה לראות, או שבעצם היה מה לראות, אך לא היה לנו שום חשק, הלכנו כל אחד לחדר שינה שלו.

 החלפתי בגדים לכותונת לבנה רחבה שהבליטה את העצמות המפחידות שצצו פתאום מכל מקום בגוף.

 התביישתי שג'ק יראה אותי במצב הזה, במצב של שלד מהלך, כמעט ללא רוח חיים.

 כיביתי את האור, נכנסתי למיטה, ושכבתי על גבי עם עיניים פקוחות.

איזה מוזר הכל... כאילו לא מציאותי.

הנה אני, מריה האפורה, הילדה האגואיסטית והבת האנוכית של אימה זיכרונה לברכה, ישנה בביתו של בחור, הרחק מבית הספר, הרחק ממשפחתה, הרחק מביתה שלה...

 חופשייה. חיה.

חופשייה עם ג'ק.

מעניין למה הוא בא לבית שלי בסופו של דבר, האם השהות הזאת בבית הענקי הזה זוהי הפרידה האחרונה שלנו? האם עליי להבין שאני צריכה להתאמץ במיוחד כדי לזכור כל דקה ודקה, כל רגע ורגע ביחד עם ג'ק, כי כל רגע שחלף לא יחזור עוד?

 לא אהבתי את קו המחשבה הזה.

נשכבתי על הצד ובהיתי בחשיכה.

 אילו הכל היה אחרת.

בעולם אחר, ביקום אחר, בחיים אחרים...

אבל הכל תמיד נדפק בשבילי.

הכל תמיד נהרס בשבילי.

בתחילת שנה כל כך התאמצתי לנקום בג'ק, להראות לו מה זה מעשים רעים, הייתי כל כך מרושעת שפשוט נפלתי ברשתו.

כמה שאני מגוחכת?!

כמה פתאטית.

כמה עצוב שהכל ככה הולך להיגמר.

הלב שלי נצרב מבפנים מהמחשבה על הסוף של הכל.

מה עליי לעשות הלאה? ללכת בשנה הבאה לבית הספר? להשלים בחינות?

איך אוכל ללכת לבית הספר בלי ג'ק? בית הספר לא יהיה אותו הדבר. החיים שלי לא יהיו אותו הדבר.

האהבה שלי, האהוב שלי, ששוכב בהמשך המסדרון בחדר שלו לבדו, ובטח כבר נרדם וישן שנת ישרים, נמצא כה קרוב אליי, כה רחוק ממני באותו הזמן.

 מעולם לא היינו רחוקים כל כך ברגשות, מעולם לא היינו קרובים כל כך אחד לשני במיקום.

 ג'ק שלי...

אהובי...

אם רק היית מבין למה אני לא יכולה להקדיש לך את עצמי כמו שהייתי רוצה לעשות, להקדיש לך את כל כולי...

אם רק היית מבין למה אני לא יכולה לתת לך את כל אהבתי, כמו שהייתי רוצה לתת, לתת לך את ליבי.

אם רק היית מבין...

הכל קשה לי כל כך. העולם חדל להיות משודר בצבעי שחור לבן, יש בו גם גווני אפור, וחום כהה, ובז'...

והכל כואב, והרגשות חיים כל כך, ונדמה שאני הולכת להשתגע מרוב סתירות פנימיות שאני חשה שמתחוללות בליבי כמו סערה בלב ים.

אני כל כך רוצה להיות איתך! רוצה ולא רוצה, רוצה ולא יכולה, יכולה ולא רוצה....

אלוהים אדירים!

אני חייבת להירדם כבר...

 בחצות דידיתי בחשכה במסדרון לחדר השינה של ג'ק.

 הייתי יכולה לתרץ את הליכתי אליו בכך שאני סהרורית והולכת בשנתי, או בכך שחיפשתי את השירותים וטעיתי בחדר, אך העדפתי לא לשקר ולחפש סיבות, אלא פשוט להשתחל אל תך מיטתו – בתקווה שייתן לי – ולישון כשמישהו מחבק אותי. לעצום את עיניי בתחושה שאני בטוחה, מוגנת, חמימה... לחלום חלומות מתוקים או עדיף, לא לחלום כלל.

 נתקעתי במשהו חד ופלטתי זעקה זעירה מפי כשכאב חד פילח את האצבעות ברגל שלי.

 שיט. מקווה שלא הערתי את ג'ק.

המשכתי ללכת עד שנתקלתי במה שנראה לי כמו מיטה, ומיששתי את המזרון.

כן, זאת בהחלט מיטה...

 עכשיו אני רק צריכה להיכנס לתוכה. את כל הדרך הקשה כבר עשיתי.

אך את הצעד ההוא לא יכולתי לבצע.

 עמדתי קפואה במקומי במשך כמה שניות, מתלבטת אם לנסות למצוא את הדרך חזרה, בלי טיפה של אור, או להתיישב על הרצפה, או באמת לעשות את מה שהתכוונתי לעשות.

 "מריה," נשמע קולו של ג'ק. "אולי תפסיקי לעמוד ככה מול המיטה שלי ופשוט בואי לפה?"

 נבהלתי.

"חשבתי שאתה ישן." מלמלתי ולא זזתי מילימטר. חוששת לעשות את הצעד הלא נכון. חוששת שאני אעשה טעות.

"ישנתי עד לרגע שבו צעקת בכניסה לחדר שלי." מלמל והנחתי שהוא מתיישב במיטתו.

עדיין לא זזתי.

"סליחה שהערתי אותך." מלמלתי.

האמת, שקיוויתי שתישן ואני פשוט אשכב לצידך בלי שתדע...

"זה בסדר. אמרתי לך שאת יכולה לבוא אם את רוצה..." אמר בפיהוק.

התיישבתי על קצה המיטה, מביטה בחשיכה.

חשיכה שלמה הפרידה ביני לבין ג'ק כעת.

כמו חור שחור.

"אני יכול להעמיד פנים שאני עדיין ישן, כדי שלא תפחדי ממני." הציע. "למעשה, זה פשוט מאוד. תוך כמה דקות אני אירדם, ואז לא תפחדי ממני."

"אני לא מפחדת." אמרתי בהיסוס, אבל אפילו הקול שלי הסכים שאני כן.

"מריושקה, אני לא אעשה לך כלום. ואני גם לא מכריח אותך. אני מזכיר לך שבאת לפה בכוחות עצמך."

"לא! אתה גררת אותי! אתה קנית כרטיסים לבית שלך במקום לבית הספר!" הזדעקתי.

הרגשתי את ליבי הולם במהירות מהויכוח.

"התכוונתי לזה שלא גררתי אותך לבוא לחדר שלי." מלמל בקול רגוע. הוא היה כל כך שלוו, נראה ששום דבר לא הפריע לו, אפילו לא העובדה שהערתי אותו משנתו והתחלתי לעצבן אותו בדיבורים אל תוך הלילה.

"אבל כן גררת אותי לפה. לבית שלך." אמרתי. "למה עשית את זה בכלל?"

אין תשובה.

"ג'ק, למה עשית את זה?"

"כי רציתי להיות איתך קצת. רציתי להכיר אותך." מלמל אל תוך החשיכה. הקול שלו היה דק כמו סליל של חוטים.

שתקתי.

"התגעגעתי." הוא הוסיף בקול הכי שקט שהצליח לגייס. אך עדיין שמעתי אותו. עדיין שמעתי כל אות והברה באותה מילה.

 נדמה היה שמשהו בליבי שמח למשמע המילה הזאת. משהו בליבי קיפץ גבוה.

ג'ק שתק.

 ישבנו עוד כמה דקות בחשיכה.

נזכרתי בחלום רחוק שלי, חלום שבו שכבתי באותה מיטה עם ג'ק, ושם הוא חיבק אותי, וישנו מחובקים...

 נכנסתי אל המיטה ומצאתי את עצמי קרובה לג'ק מאיי פעם. קרובה כל כך שליבי לא ידע מרגוע מפעימות אפילו לא לשנייה.

 יכולתי לגעת בעורו אם רק רציתי, הוא היה ללא חולצה, רק במכנס קצר, ואני נזכרתי בכך שלבשתי כותונת מכוערת...

 כעבור כמה דקות שבהם שכבתי חסרת נשימה מרוב התרגשות, ונדמה היה שג'ק מתרגש גם הוא, הרגשתי את היד שלו מטיילת על הזרועות הרזות והכחושות שלי בעדינות ורכות.

 "תודה, מריה." הוא מלמל.

לא יכולתי לענות אפילו.

כל כך התרגשתי.

הכל פרח ממוחי.

בקושי הצלחתי לעצום את עיניי, למרות שלא ראיתי דבר עקב החשיכה המסנוורת.

 "מריה?" קולו של ג'ק היה קרוב מאיי פעם.

"כן." לחשתי בסופו של דבר.

"אני יכול לגעת בפנים שלך?"

"כן."

יד מלטפת הגיע אל הלחיים שלי וליטפה את עיניי ברכות.

רציתי ללטף גם אני את פניו, אבל לא העזתי לבקש.

"מריה?" הוא אמר. "אני יכול להגיד לך משהו?"

"כן."

"אני אוהב אותך כל כך."

נדמה שליבי קפא.

...

"אני אוהבת אותך, ג'ק." לחשתי.

התעוררתי בזרועותיו של ג'ק. נדמה היה שרק עצמתי את עיניי והנה כבר בוקר. הציפורים צייצו בחוץ, חיוך מיידי נפרש לו על לחיי בלי שארשה לו בכלל.

תהיתי מה יהיה עכשיו.

תהיתי מה יהיה בינינו.

תהיתי מה ישתנה בינינו.

האם הכל יהיה אותו הדבר?

יכול להיות שהפחדתי אותו בלילה, במה שאמרתי לו, יכול להיות שהוא מתחרט על מה שהוא אמר לי?

...

אלוהים! ג'ק אוהב אותי! הוא באמת כל כך אוהב אותי! אוהב אותי... אותי.

ואני אוהבת אותו כל כך, נשבעת בחיי, בליבי ובנשמתי!

...

הוא אוהב אותי.

...

הוא אוהב אותי!!!

...

ג'ק פקח את עיניו.

הבטתי בו.

הוא היה כל כך מושלם. כל תו ותו בפניו היפות והעדינות ועם זאת קשוחות, כל שיערה שעל ראשו הייתה מקודשת.

"בוקר טוב אהובה שלי." אמר לי ברכות.

חייכתי בביישנות.

כשג'ק אמר 'אהובה' משהו בלב שלי נדקר מרוב עונג.

"מה נעשה היום?" שאלתי.

"בא לך ללכת לפארק שעשועים?" אמר.

 בילינו בצורה היפה ביותר שאפשר לדמיין בפארק השעשועים. כל אותה העת היה נדמה לי שאנחנו מרחפים על ענן גבוה מעל פני האדמה.

 ג'ק אפילו שכנע אותי לעלות על רכבת ההרים, שעשתה שלוש לופים ונעצרה הכי גבוה שאפשר בפארק הזה, רגע לפני שצללה כלפי מטה במהירות מסחררת.

 אכלנו גלידה, אפילו צחקתי קצת, ג'ק זכה בדובי בשבילי במשחק של קליעה למטרה.

 לעומת זאת, כשאני ניסיתי לקלוע בזריקות בבקבוקי פח שעמדו אחד על השני, החטאתי את כולם.

 אכלנו בדוכן נקניקיות אחר הצהריים, היינו במכוניות מתנגשות (ג'ק התעקש למרות שכולם מסביבנו היו בגיל של בראון ודוויד), אפילו עשינו סיבוב ברכבת אדומה עם המון תאים קטנים מסביב לפארק.

 אחרי שנדמה היה לי שעברנו על כל המתקנים הקיימים, ג'ק הצביע לכיוון המתקן שהכי פחדתי ממנו: הגלגל הענק.

 כבר שנים שלא הייתי בפארק שעשועים כלשהו, אך תמיד פחדתי מהגלגל הענק. בכל פעם שהוא נעצר גבוה בשמיים, והתאים התנדנדו להם עם הרוח, הרגשתי בחילה להסתכל למטה.

 "לא, אני לא יכולה לעלות לשם." אמרתי לו כשג'ק הוביל אותנו אל התור הקצר יחסית לגלגל הענק.

"אבל למה לא, אהובה שלי? היינו ברכבת הרים, לא יכול להיות שאת מפחדת מהגלגל הענק!"

"עובדה." מלמלתי באי חשק. "התאים האלה מתנדנדים."

ג'ק צחקק.

"את מפחדת לעלות על הגלגל ענק איתי?" אמר.

 החמצתי פרצוף.

 זכרתי איך אולגה אהב לנדנד את התא קדימה ואחורה כדי שתהיה לי האשליה שאנחנו הולכים לפול על הקרקע והתא יתנפץ לרסיסים על המדרכה.

 "תבטחי בי." אמר לי והושיט לי יד כדי שנעלה על המתקן.

בלית ברירה, אחרי שנשבעתי שאני עושה זאת רק בשביל ג'ק, התיישבנו בתא וחיכינו עד שעוד מספר אנשים יתיישבו בתאים הנוספים כדי להפעיל את הגלגל.

 "מריה, תפסיקי למחוץ לי את היד." ג'ק מלמל וליטף את ראשי ברכות. "תירגעי."

"סליחה." מלמלתי ולחיי האדימו.

 אתה בטח חושב שאני כזאת מגוחכת עכשיו, מתה מפחד מהגלגל הענק!

  התאים החלו לנוע כלפי מעלה בסיבוב איטי והשתדלתי לא להסתכל למטה יותר מדיי.

 השמש החלה לשקוע והגלגל השלים סיבוב אחד בלי להיעצר. הסיבוב הבא שלנו נעצרנו ממש גבוה, ככה שיכולתי לראות את כל הפארק שרוע מתחתינו ואנשים בגודל של נמלים מטיילים הרחק מתחתינו. הרגשה מוזרה שטפה את כל תוכן בטני.

 שונאת את הגלגל הענק.

"תסתכלי על השקיעה הזאת..." ג'ק הסית את תשומת ליבי מהפחדים שלי.

 השקיעה באמת הייתה יפה. יכולתי לראות את השמיים מוורידים ואחר כך נהיים סגלגלים, עד שהשמש החלה להיעלם חלקית ולשקוע.

 באותה את ג'ק סובב את פניי אליו ונישק אותי.

הייתה זו הנשיקה הרומנטית ביותר שחוויתי בחיי. גבוה בשמיים, כשהשמש שוקעת, ואני נמצאת בזרועותיו של ג'ק, שנישק אותי ברכות אלוהית, ועם זאת בתשוקה שסירבה להיכבות כמו להבה שהדליקה לפיד.

 כאשר שפתינו נפרדו, הגלגל היה כבר בדרכו למטה, ותוך מספר דקות כבר עמדנו על הקרקע, מחובקים ומאושרים מאיי פעם.

 לא הייתי מוותרת על השבועיים שעברו עלינו איי פעם. בשום אופן.

שבועיים של אושר צרוף, שבועיים של אהבה שקורעת חיים שלמים, קורעת את הרגשות הכי גדולים מליבו של בן אדם, משכיחה כל עצב וצער, משכיחה כל אובדן וכעס...

 שבועיים של קסם, שבועיים של חלום, אשליה, ניתוק מהמציאות, ניתוק מהכל...

רק אנחנו שנינו, אני וג'ק, כל רגע ורגע ביחד, בלי לעזוב אחד את השני, בלי להיפרד אפילו לא לדקה, להחזיק ידיים, להתנשק, להתמסר אחד לשני, לקרוא אחד לשני בשמות חיבה, להילחם במלחמת כריות, לדגדג אחד את השני, לראות סרטים עד מאוחר בלילה, להיות בג'קוזי, לקרוא אחד לשני, לשחק בתופסת, לשחק בקלפים, להכין ארוחות ביחד, להתנשק עד אובדן נשימה, להחזיק אחד את השני קרוב ללב...

 פשוט לאהוב.

לאהוב עד הדקה האחרונה.

ומעבר לה.

לאהוב מעבר לדמיון.

לאהוב מעבר למה שבני אדם אוהבים במשך שנים, אהבה שחיכתה וחיכתה להתממשות וזכתה בסופו של דבר להתגשם.

 לא הרבה אנשים חווים אהבה שכזאת. לא הרבה אנשים חווים אותה בפרק זמן כל כך קצר.

 ויש אנשים שלא זוכים לחוות אהבה כלל.

אני בין המאושרים שזכו לאהוב.

זכיתי לאהוב את האדם הכי מקסים שקיים על פני האדמות.

אני בין האנשים שליבם יישבר הכי מהר, הכי כואב, לנצח...

כאב שמקפיא את הדם, כאב שמרדד את הנשימה, כאב שחודר לכל פינה בנשמה...

אבל לא רציתי לחשוב על כך כל עוד היינו ביחד.

לא רציתי לטבוע בייסורים כל עוד אני יכולה לשמוח ולקפוץ מאושר עוד שנייה נוספת עם ג'ק.

 כאשר עמדנו בתחנת הרכבת, אני עם המזוודה הקטנה שלי מונחת לידי, והדובי שג'ק זכה בו בשבילי יושב עליה עם חיוך מלבב, וג'ק, עומד עם שלושת המזוודות שלו לצידו, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק להסתכל אחד על השני.

 רק אז הבנתי שהכל נגמר.

רק אז באמת הבנתי שזהו הסוף.

לא יכולתי לעמוד בזה.

 התפללתי שאני לא אתחיל לבכות מרוב צער, הלב שלי בכה מבפנים, הרגשתי שאני מאבדת את הדבר הכי חשוב לי בחיים, את האהוב הנצחי שלי, את האהוב היחיד שלי, שעומד לעזוב אותי ולא לחזור...

 היה לנו עוד כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, כל כך הרבה דברים שעוד לא צחקנו עליהם... כל כך הרבה דברים שלא ידענו אחד על השני עדיין...

 הרגשתי כאילו כל חיי נגזלים ממני, נשמטים מתחת לרגליים.

 רציתי להגיד לו כל כך הרבה אך לא יכולתי לדבר. כמעט ולא יכולתי לנשום.

דמעות נקוו מעיני.

אלוהים, אני כל כך אוהבת אותך!

ג'ק התקדם אליי וחיבק אותי.

רעדתי.

בבקשה אל תעזוב אותי, בבקשה, אני מתחננת בפניך, אתה החיים שלי, הנשימה בריאות שלי, בלעדיך אני לא קיימת, בלעדיך אני לא יכולה לתפקד... אני אמות בלעדיך, אתה לא מבין?

לא יכולתי לומר לו זאת.

עצמתי את עיניי ודמעותיי הכתימו לו את החולצה.

השעה התקרבה.

 היינו צריכים לעלות על רכבות לכיוונים שונים, הוא לכיוון שדה התעופה כדי לטוס ללוס אנג'לס, ואני לכיוון בית הספר כדי לקחת את תעודה המיוחלת.

הרכבת שלי נקבעה לעוד חצי שעה, אך הרכבת של ג'ק הייתה צריכה לעזוב עכשיו.

 התנשקנו. התנשקנו בכזאת עוצמה שבחיים לא חוויתי, בעוד שדמעות זולגות על הלחיים שלי וכולי מצטמררת מעצב וכעס בבת אחת.

 כל הרגעים שעברנו יחד חלפו על פניי וסכינים דקרו את ליבי ולא הפסיקו להכאיב...

 "אני אוהב אותך, את שומעת אותי?" ג'ק לחש באוזני. "בבקשה אל תבכי, את עושה אותי כזה עצוב... עוד מעט גם אני אבכה, ואני לא יכול לבכות, אחרת אני לא אוכל ללכת... מבינה, מתוקה שלי, נסיכה שלי, אהובה שלי, מריה שלי..."

 המילים שלו רק הגבירו את הדמעות שלי, אך מבעד לערפל הצלחתי להנהן.

"אני אוהבת אותך." מלמלתי ברעד."מאוד."

אני לא יכולה לחיות בלעדיך.

מה אני אעשה?

איך אני אהיה?

איך אני אנשום?

איך הלב שלי יפעם מחדש אחרי שתלך?

איך הלב שלי יפעם אחרי שהרכבת שבה תיסע תיעלם מבעד לאופק ולא יישאר ממך אלא זיכרון יפה שחלף לו?

 ג'ק התחיל ללכת אל עבר הקרון רכבת שלו, מסתכל עליי אחורנית, ואז עוזב את המזוודות שלו, חוזר, מנשק אותי שוב, ואני כמעט נופלת על ברכיי.

 הוא הולך שוב... הפעם הוא לא יחזור לתת לי נשיקה נוספת, הפעם הוא יביט בי ארוכות מדלת הקרון, וייכנס לרכבת.

 כעבור שניות ספורות הוא מתיישב באחד התאים ומנופנף אליי בידו.

נשמעת שריקת המשרוקית שמחרישה את אוזניי.

הגיע הרגע.

יש לי סחרחורת.

לא...

אלוהים..

 הרכבת מתחילה לנוע באיטיות ואז מהירותה מתגברת.

ג'ק מנופף לי בידו עד שעיניי לא מסוגלות להבחין בו יותר והרכבת פונה מעבר לאופק.

אני מתמוטטת על המדרכה ששורטת את ברכיי ולא יכולה להפסיק לבכות.

הנה האהבה שלי הלכה ממני. הנה החיים שלי הגיעו לקיצם.

סוף.

סוף הדבר:

רוקסן מצאה את עצמה בזרועותיו של ריק אחרי שנפתחה בפניו וסיפרה לו על פחדיה ושדיה שרדפו אותה. היא וריק ביחד עד היום, הוא מורה לגיטרה, והיא פסיכולוגית שעוזרת לבני נוער שחוו התעללות נפשית או גופנית בחייהם.

מדיאן ממשיכה להיאבק באימה ובמשפחתה כדי שיקבלו אותה כפי שהיא. אחרי סיום הלימודים היא הולכת ללמוד עיצוב אופנה ושם פוגשת בבחור ומתאהבת בו

ד'יאנה וג'יל אושפזו במוסד השיקומי אחרי שהתוודו ששתיהן היו אנורקסיות. לא ברור מה עלה בגורלן.

סיד סיים את הלימודים בהצלחה, פרסם ספר שירים שקרא להם "לאהובתי לשעבר",שנמכר באלפי עותקים, וחיי כעת עם החברה הנוכחית שלו אנג'לה במיאמי.

דרק נכשל בבחינות סוף שנה ומצא את עצמו בקורס קיץ עם תנאי לשפר את כל הציונים אחרת הוא לא יעלה כיתה. הוא נשאר כיתה, אחר כך נשר מבית הספר והלך לעבור בתור פקיד בחברה של אביו, שם הוא עובד עד היום.

אנתוני התקבל לבית הספר לרפואה, נהיה רופא נשים, התאהב באחות שמבוגרת ממנו בשבע שנים והם התחתנו וחיים ביחד כעת באריזונה.

קאל התאפס והלך ללמוד באוניברסיטה. כעת הוא מורה לאנגלית בבית הספר המקומי בשכונה של מריה. הוא התחתן וכעבור שנתיים התגרש, ויש לו ילד בן שבע שבא לבקר אותו בסופי שבוע.

אולגה היא רופאה וטרינרית, היא התחתנה עם רוד, שכיום הוא מהנדס חשמל, ויש להם שלושה ילדים ביחד, אמה, צ'אד ונטלי. הם גרים לא רחוק מהבית הקודם של אולגה ולעיתים מבקרים שם.

ג'יזל התחתנה עם מארק, גבר עשיר המבגר ממנה ב- 15 שנים. לא נולדו להם ילדים. הם חיים ביחד בפלורידה.

סמנתה סיימה בהצלחה את לימודיה והפכה להיות מתרגמת. היא גרה עם חבר שלה, ג'ק בניו יורק בדירת סטודיו.

בראון עדיין רווק, אך יש לו תפקיד בחיר בחברת מחשבים בניו יורק. הוא וסמנתה נפגשים לעיתים קרובות.

דוויד התגייס לצבא, אחרי התלבטויות רבות וכולם רואים אותו פעמים רחוקות, כאשר הוא חוזר הביתה.

אבא של מריה, נפטר שבע עשרה שנים אחרי מות אישתו בשנתו. ילדיו קברו אותו בקבר ליד אימו.

ומריה...

מריה חייה שלוש שנים ארוכות בלי ג'ק, למדה לבחינות אקסטרניות מביתה, עבדה בחנות של אביה כדי להרוויח כסף, התכתבה עם ג'ק במכתבים מלאי אהבה, געגועים ותשוקה, ובסופו של דבר נסעה ללוס אנג'לס בעקבות אהוב ליבה, שם כתבה סיפורים בצרפתית לירחון הצרפתי "אל".

ג'ק למד מחשבים ותכנת תוכנות. הוא היה נאמן למריה במשך כל זמן שהותם בנפרד. מריה, הייתה נאמנה לו גם היא בכל ליבה.

 הם התחתנו, נולדה להם בת שהם קראו לה ג'ואנה, על שם אימא של מריה, אחר כך נולד להם בן שהם קראו לו ג'ייקוב.

 אחרי ארבע עשרה שנות נישואין, נספו מריה וג'ק בתאונת דרכים קטלנית כשמכוניתם נפלה אל תוך תהום בזמן שהם נסעו לטיול זוגי למדבר. הילדים הועברו לחיות אצל קרובי משפחה רחוקים של ג'ק.

זהו. הפעם זה באמת הסוף.