"אני ואת הכרנו קודם." ככה הוא אמר.

בהתחלה כלל לא שמתי לב שהוא הביט בי בלי בושה עד לאותו רגע. חשבתי שאנחנו רק שני אנשים זרים ובודדים שמחכים לבוא הרכבת.

אני יושבת על הספסל והמזוודה הכחולה הענקית שלי על גלגלים שעמדה איתנה לצידי, והוא, גבר כבן 30 לבוש בחליפת עסקים שחורה ותיק עסקים שחור בידיו.

בחרתי להתעלם מהמשפט שאמר קודם לכן והעמדתי פנים שזה לא קרה. נעצתי את מבטי לאופק הקרוב בציפייה לרכבת, כועסת בליבי על הידיעה שהרכבת תבוא רק בעוד שבע עשרה דקות.

ככה זה, הרכבות בגרמניה היו מאוד מדויקות. אם חלילה תאחרנה האחראים על הרכבות יצטרכו להסביר את עצמם לציבור הגרמני הנזעם בדרכו השקטה.

ככה זה פה, גרמנים כועסים במבטם, הם מאופקים מאוד לרוב ושומרים את רגשותיהם לעצמם. לכן תארו לכם כמה הופתעתי כאשר אותו גבר נאה אך לא מוכר אמר לי שהכיר אותי מקודם.

"סליחה, אמרתי שאני ואת הכרנו מקודם." אמר שוב והתקרב אל הספסל שעליו ישבתי בעוד חצי צעד.

הישרתי מבט לעיניו.

הביטו בי עיניים שחורות ולא מוכרות. איני יודעת אם הוא המציא זאת, אך לא יכולתי להיזכר בו משום מקום.

אם הייתי מכירה את הגבר הזה, לבטח היה נחרט במחשבתי. היה משהו לא רגיל במראה שלו שלא בדיוק יכולתי לקבוע מה.

"לא, אתה בטח טועה." מלמלתי והסטתי את מבטי במבוכה.

"קתרין, נכון?" קולו של הגבר מלמל בעקשנות.

באותה שנייה קפאתי במקומי.

איך ייתכן שהזר הזה יודע את שמי?!

הבטתי בו והוא חייך.

"היכן הכרנו, אם כן?" אמרתי בחוסר סבלנות לא מאופקת למדי. כמה מהמחכים לרכבת הפנו את מבטם לעברי בהפתעה. כנראה שהרמתי את קולי.

אולי בסופו של דבר לא היטבתי להיות גרמניה לתפארת. אותם כללי נוקשות ואטימות שברו אותי לעיתים קרובות אך אף פעם לא בציבור.

"איני יכול בדיוק להסביר. אבל אני יודע עלייך את הכל." אמר בחיוך קטן שהפציע על שפתיו.

החלטתי להיענות לאתגר.

"מה בדיוק אתה יודע?" שאלתי בטון רגיל כביכול.

הגבר הזה מנסה לצחוק על חשבוני ולהוציא אותי משלוותי. הוא לא יצליח בכך. כבר שנים שאני חיה בגרמניה, כבר שנים שאני שומרת על עולמי הפנימי לעצמי בציבור. שנים של חיים ורגשות מכווצים בבטן ולא משתחררים.

"את עבדת כעורכת של עיתון העיר, חמש שנים. כתבת מדור ייעוץ." אמר.

לא הנחתי לו להטעות אותי.

"לבטח ראית את שמי בעיתון. זאת לא חוכמה."

"כן, אולי ראיתי את שמך, אך לא יכולתי לראות בעיתון את פנייך." אמר בחיוך שנראה לי ערמומי לפתע.

עורי הצטמרר מהמחשבה עד כמה שהוא צודק.

הנה, באמצע תחנת הרכבת, בעודי מחכה לנסוע להמבורג, מגיע אלי גבר שטוען שיודע הכל עליי.

אולי אני חולמת את כל זה בחלום מוזר ולא הגיוני?!

"מה עוד אתה יודע?"

"הדבר שהכי רצית בעולם זה ילד. ילד קטן. רצית להיכנס להריון בצורה כה נואשת שנשארת עם מישהו שאת לא אוהבת כדי שתוכלי להרות. וזה לא קרה."

בשלב הזה הלבנתי כולי ולא יכולתי לנשום.

את המידע הזה לא חלקתי עם אף אחד. אף אחד לא אמור היה לדעת על הרצון הכביר שלי להרות או על החבר שאיתו נשארתי רק כדי להיכנס להריון כשהאהבה בינינו דעכה הרבה לפני.

"קתרין, אני פה כדי להציל אותך מהאבדון שאת נוסעת אליו. תקשיבי לי. אל תיסעי להמבורג. הישארי פה, איתי, בתחנה." אמר הגבר וכעת היה קרוב אליי במרחק צעדים ספורים.

"למה לא? מי אתה בכלל?" מלמלתי.

"אני פה כדי לעזור לך. אני האחד והיחיד שלך. את תביני את זה במוקדם או במאוחר. אבל אני אומר לך, אל תיסעי לשם. לטובתך."

אני לא יודעת איך, אך באותו רגע כל מה שהוא אמר נשמע כל כך הגיוני שלא פניתי לבחון את האבסורד שבסיטואציה הזאת וניסיתי למלמל שלא ייתכן שלא אסע להמבורג. מחכים לי שם. יש לי שם ראיון עבודה.

הרכבת נכנסה לתחנה. דלתות הקרונות הלבנים נפתחו והאנשים החלו לצאת מתוכה ביחד עם המזוודות שלהם וההמולה מילאה את התחנה בזמזום נרגש.

ליבי החל לפעום מהר יותר כאשר רגע האמת הגיע.

ההיגיון אמר לי לעלות על הרכבת ולסיים על הטירוף המגוחך הזה שתפס בי ברגע של חולשה, והלב אמר שאולי יש משהו בדבריו של האיש.

"למה אתה מנסה לסבך אותי? מאיפה אתה מכיר אותי? מה עשיתי לך?" קולי הצטעק בייאוש.

"אמרתי לך קתרין, אני האחד והיחיד שלך. אם את מאמינה באהבה, הישארי פה. אל תיסעי. אנחנו נועדנו להיות ביחד, את ואני. אנחנו ניקרא לבת שתיוולד לנו רוז, בשם של פרח, את אוהבת פרחים, את אוהבת ורדים לבנים במיוחד, נכון קתרין?"

השפה התחתונה שלי רטטה.

חשבתי שאני אתמוטט על האספלט והנוהרים לרכבת יעברו ליד גופי המעולף באתיות ובשלווה ולא יעזו לגשת אליי, כיאה לגרמנים קרים ומחושבים.

הרכבת החלה להשמיע את צפירת הנסיעה שלה.

חשבתי שעולמי מסתובב סביבי.

הצפירה נמשכה ונמשכה.

נרעדתי.

"גבירתי, גברתי?" מישהו נענע את כתפי.

פקחתי את עיניי.

זה היה הוא. נראה לי שחלמתי.

אבל הנה הוא שוב.

הגבר שטען שהוא האחד והיחיד.

הגבר שטען שתיוולד לנו ילדה ונקרא לה רוז כי אני אוהבת פרחים.

הגבר שלא רצה שאסע להמבורג.

"אתה!" מלמלתי בבלבול.

"כן? ראיתי שאת מחזיקה בידייך כרטיס לרכבת של המבורג. צר לי להודיע לך שנרדמת על הספסל והרכבת נסעה לפני מספר דקות. למעשה אני ירדתי ממנה וראיתי אותך יושבת על הספסל וישנה." אמר בעדינות.

"אה?" הרגשתי מרומה ומבולבלת. ניסיתי להתעשת. "אז אתה לא האחד והיחיד שלי?"

"סליחה, גברתי, מה אמרת?" הוא חייך לשמע המילים שיצאו מפי. הוא לא ציפה לביטוי כזה ישיר של רגשות.

איזו טיפשה.

הכל היה רק חלום.

מה עשיתי?!

"אני קתרין. ואתה?" מלמלתי כדי להציל את כבודי.

"ג'ון." אמר.

"תודה שהערת אותי." אמרתי במלמול.

קמתי מהספסל שעליו נרדמתי, נבוכה לרגע מהחלום המטופש והילדותי שחלמתי, מצטערת על הרכבת שפספסתי, מצטערת על ראיון העבודה שהחמצתי.

"אין בעד מה. אז, להתראות." אמר.

ג'ון החל ללכת לכיוון האחר של התחנה אל עבר היציאה.

בהיתי בכרטיס המפוספס להמבורג שהחזקתי בידי.

ראיתי את ג'ון מתרחק ממני, כשדחף מוזר ובלתי מובן גרם לי לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי קודם לכן בארץ הזאת.

צעקתי את שמו בקול רם.

הלכתי לעברו במהירות והוא נראה מופתע כשהסתובב ומצא אותי לידו.

"מה-"

"תרצה לשתות איתי כוס של קפה?" שאלתי בבוטות מרובה משציפיתי מעצמי לפני שהפסקתי לעצור את שטף המילים שבקע מפי.

ליבי נפעם.

לרגע חשבתי איזו טיפשה עשיתי מעצמי, גם בחלום, וכעת גם במציאות, וציפיתי ל'לא' המנומס שאשמע בעוד רגע.

הוא חייך.

"כן... בטח. אני מכיר פה בית קפה נחמד באזור. בואי."

סבטה.

מה דעתכם על הסיפור הקצר הזה?!