יש לי מחשבה אחת בראש.
מחשבה אחת שמרכזת בתוכה אלפי דברים..
והפעם, זו לא מחשבה עלי, על מה שקורה לי או על מה שיקרה.
קורה לי לפעמים שאני נכנסת לדיונים פילוסופיים עם עצמי על העולם הזה
על למה אנחנו כאן
ומה יש מחוץ לבועה שלי.
אז היום זה מעסיק אותי במיוחד
אנלא יודעת למה וזה גם לא שיש משהו מיוחד
אולי פשוט נמאס לי לחשוב על עצמי
תמיד הייתה בי תחושה שאני יכולה לשנות דברים
ברוב המקרים מימשתי אותה
אולי בדרכים לא כ"כ נכונות
אבל למדתי מזה
יש כ"כ הרבה דברים שם בחוץ
אני גרגיר ממה שקורה
המחשבות שלי ממש תמימות לעומת המחשבות המושחתות שרובצות בכל מקום
המעשים הכי רעים שלי זה כלום לעומת הרוע שבונה לנו את העולם
הכאב ראש-רגל-גב-בטן שלי הוא אפסי לעומת מה שאנשים חווים, ממש עכשיו.
ההתקררות שלי- מה זה בהשוואה למחלות ולמוות בכל מקום?!
החיים שלי- מה זה בשביל אנשים שחיים במקומות נידחים שאפחד לא רוצה להתקרב אליהם כדי לא להידבק במחלת העוני והמוות?!
אנשים מפחדים היום מכל כך הרבה דברים שפעם לא הזיזו לאפחד.
איך אפשר לחיות בעולם שהכל בו מודרני מדי, ממוחשב מדי, קלסטרופובי מדי?!
איפה שלא נלך, מה שלא נעשה יגידו לנו כמה מסוכן זה
לא יתנו לנו למוד לבד כלום
לא יתנו לנו להחליט לעצמנו אם זה באמת מסוכן
לא יתנו לנו להרגיש בצד השני
מחשבים מסדרים לנו את העולם. מסדרים עלק.
איך משהו שאנחנו המצאנו יכול להיות מסוכן כ"כ?!
איך משהו שאנחנו המצאנו יכול להשתלט עלינו?!
אנלא אתפלא אם עוד שנה שנתיים נמצא ילדים מדברים לעצמם בחדר. לא, לא לעצמם לחברים הממוחשבים שלהם- אלא שהמחשב שלהם החליט שהם הכי מתאימים להם.
במה הם ישחקו? תופסת? מחבואים? כדורגל? מונופול? יסעו יחד באופניים?
לא. הם ישחקו במשחקי הרג במחשב. משחק שהאבא של אותו ילד תיכנת והצטער על זה כל החיים..ואז יחשוב על כל הכסף שעשה מזה ויתחרט שהצטער.
ללמד אותם מה לא טוב לפני שראו עולם
ללמד אותם לשנוא לפני שהחלו לאהוב
זו דרך לגדול?!
איפה זמן ילדות?
איפה זמן נעורים?
למה לא נותנים לנו לגדול בשקט?!
למה אני צריכה תואר אקדמי באסטרו פיזיקה בגיל 10?!
פעם אנשים חיו באושר.
נכון, אולי לא את החיים הכי עשירים ומצליחים שיש
אב הם ידעו לאהוב באמת
ידעו לשמוח
חיו באושר.
היום כל אחד שיש עליו פחות מ20 שקל יכל להרוג גם את אמאשלו בשביל עוד 100
אכפת לו מאנשים שלא יודעים מה זה קופסת שימורים?!
אחת מאלה שיש לו בארון והוא מחפש איך להיפטר מהם כי לא מתאים לו טונה השבוע.
כל אחד עסוק במה יש לו או אין לו. בעיקר במה שאין ולאחרים יש
מישהו פעם טרח לחשוב מה שלום ילדים עזובים שמתים להרגיש חיבוק של אם?!
כבר לא קימים אנשים שחיים בשביל לחיות
כולם מנסים לחפש תועלת
כולם חיים בשביל לשרוד ולגמור באיזה פנטהאוז מפואר שאפחד לא מבקר בו יותר ולהוריש לילדים את כל החובות מהנכסים שהיה כל כך חשוב לקנות סתם כדי שיהיה.
אין מישהו אחד שלא חי בשביל החומר.אחד.
מתי פעם אחרונה הרגשת שאתה חי עם מה שיש וטוב לך עם זה ואתה לא רוצה או צריך עוד?! שמתאים לך להמשיך לחיות עם הרגש הזה כל חייך ושלא צריך להיכנס לעולם העסקים המלוכלך שאתה שונא רק כדי להרוויח 200 שקל יותר ממה שאתה מרוויח בעבודה הקטנה שלך במתנ"ס השכונתי שאתה כ"כ אוהב - אם לא שכחת עדיין מה זה לאהוב.
כל מה שנשאר זה זיכרונות של סבא וסבתא שמספרים איך היה להם טוב פעם, לא כי הם היו בנים של מלכים וההורים קנו להם כל מה שרק רצו והייתה להם את העבודה הכי טובה והם הרוויחו מליונים- ממש לא.
היה להם טוב כי הם נסעו לים בשבת כל המשפחה- לא היא והוא והילדים. כל המשפחה כמעט סגרו בשבילם את החוף.
כי הם אכלו כולם ביחד ונשארו עד הבוקר עם בקבוקי היין ומיץ הפטל וסלסלת פירות שהם קטפו מהפרדס ליד הבית ולא דאגו מה יקרה בבוקר וכמה זמן נשאר לישון.
וצחקו
ונהנו
והלכו לעבודה ונפגשו שוב בצהריים לאיזה נפופוף קל על המנגל
100 ק"ג בשר
כולם.
בחצר הגדולה של הבית הקטן בקצה השכונה הכי ביתית וחמה.
למה הכל עוסק במה חסר ולא במה שיש?!
למה מחפשים להשיג יותר אפילו כשהיותר הזה לא ממש משנה משהו או עושה טוב?!
מה זה כל מלחמות הכבוד והשליטה האלה?!
זה מתחיל בשל מי הבובה הזאת ונגמר בכמה ערבים הצבא שלי הרג היום, למי יש יותר אורניום ואיך נשתמש בו..
אני יכולה לשנות.
אני רוצה לשנות.
אבל הכל זה כוח..
ואפחד לא מקשיב למי שאין לו כוח.
ובנתיים אני צריכה לחיות כמו כולם במלחמות שקטות ולא צודקות, להפעיל הכל במניפולציות כדי לצבור כוח ואח"כ לשכוח למה הייתי צריכה אותו.
או שאני אעשה את זה בדרך שלי. לאט לאט.
יתקן את הדברים הקטנים שלי, את מה שבסביבה הקרובה שלי וצעד אחרי צעד אני אצא עם זה החוצה
אני אמצא עוד אנשים שחושבים כמוני - שיש מה לעשות בקשר לדברים ולא צריך להיכנע למסורות מטומטות של עוצמה.
אנשים שרוצים לשנות- לאו דווקא בדרך שלי. כל אחד בדרכו.
ואנחנו נקום ונעשה.
והכל יהיה אחרת.
..
מצד שני זה נשמע ורוד ויפה מדי. מלוקק קצת לא?..
כי נכון- אי אפשר לשנות הכל ולחיות כמו פעם..זה גם טיפשי לרצות את זה..
אבל אפשר לנסות להכניס מודעות לאנשים
לנסות לחיות עם העולם המתפתח הזה ולא נגדו
לדעת להיות מאושר
ואם משמ נרצה אולי גם נצליח.
לנסות.
אז יפה עם הצלחתם לקרוא עד כאן
ונכון שיש הרבה דברים שלא בדיוק מתקשרים אחד לשני
אבל זו המחשבה שלי
והבאלגן הזה הוא בראש שלי.
פתאום מתחשק לי לחזור לחשוב על עצמי
כי אני כבולה בחיים שאני אמנם יכולה לכוון כרצוני אבל החברה כבר החליטה בשבילי כמה נערה בגילי מסוגלת או לא מסוגלת לעשות.
ואני שונאת שמחליטים בשבילי
במיוחד כשזה מה אני יכולה או לא.
אז אני יוצאת לעשות דבר קטן שישנה
אני יוצאת החוצה. לנשום אוויר אמיתי ונקי.
ולראות מה בגבול היכולת שלי
כדי שאני אפרוץ אותו.
לא בטוח שהבנתם אותי
כי רק אני יודעת מה כתבתי ולמה התכוונתי בכל זה
אבל מצאתם מה שנראה לכם
ואתם יכולים להסכים או לא-
לי לא אכפת,
אני חיה.
עד כאן.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
