כמעיין המתגבר

שממלאה אותך

בפרפרים, אנרגיות

שעות

דקות

שניות

הציפייה.......

כגודלה..

מגיעה האכזבה

מדכאת את הגוף

לאט לאט נשען על הכיסא

רק להשעין את הראש

מדכא

מתסכל

אין כוח לישון אין כוח לזוז אין כוח לשמוע את אמא לזוז

לשמוע את אותו השיר

מתנגן

זיכרון

רצון

צורך

ואתה בשלך......

וההוא בשלו...

וההיא בתוכה

וההוא בתוכה

וההיא מתכנסת

בעצמה

נעטפת בפנטזיות

ציפיות

שנהפכו לאכזבות

ושוב אותה טעות

רגילה לדכאון

רק מחכה שיעבור

מגעיל הוא.

אני יודעת שזה תמיד יהיה

אני לא יודעת ללמוד מטעויות

או שהן פשוט אוהבות אותי כל כך

לגרום לי לטעות

לשמוח

ואז להפגע

למחוץ אותי.

כגודל האכזבה