(מירי)
סתם,מה פתאום. אל תוותרו. אבל חייבת להיות דרך יותר קלה!ופחות מפחידה.
נתחיל מההתחלה, ממשרד הרישוי.
אף פעם אל תבואו למשרד הרישוי בחולון!!!
אף פעם !!!
בלה בלה הוא פתוח כל יום בטח אין תור, בולשיט! אל תאמינו לאף אחד שיגיד לכם את זה!
הוא פתוח כל יום כי יש מספיק אנשים מכל הסביבה שימלאו אותו כל יום.
כך יצא שהיום בבוקר התייצבתי במשרד הרישוי ב-8:00 ויצאתי ממנו ב-10:30.
שעתיים וחצי מסריחות בשביל מבחן קצרצ'יק וממש לא יותר מידי קשה של תאוריה. למה לעזאזל??
שעתיים עומדים בתור, חושבים שזזים אבל רק רואים שהוא לא נגמר, לאט לאט מרגישים פחות את המזגן ושמים לב ליותר אנשים שמכירים, אבל מאלה שלא רוצים לראות, אף פעם, אז מנסים להסתתר מאחורי ההוא הגבוה שעומד ממש לידכם (חמש אנשים בתור מאחוריכם,אבל אז מה, הוא גבוה), וגורמים לו (בין השאר) לעקוף אותכם, וככה מתקדמים טיפין טיפין בתור.
כשאתם מגיעים לקראת סוף התור המיוחל (אחרי שעה ו-55 דקות בדיוק) כל מה שנותנים לכם זה מספר.
כזה, כמו בתור לבדיקות דם בקופת חולים, מספר.
חיכית עד עכשיו, יש עוד.
מהר מאוד אתה מגלה שזהו רק תרגיל הסחה, הם היו חייבים להראות קצת מסודרים אבל המספרים האלה לא משנים בשיט, אחרי 5 דקות אתה נכנס, ורואה כיתה לא שקטה בכלל מרוכזת בלוח תמרורים גדול ומידי פעם מעיפה מבט לדפים שמונחים מולה.
כמה אנשים לא נחמדים יושבים מאחורי דוכן וקוראים בשמות, מחלקים את טפסי המבחן וצועקים עלייך לשבת.
אתה מתיישב, ממש לא ליד אלה שרצית לשבת לידם למקרה שממש תצטרך להעתיק, ומסתכל על הטופס.
שטויות, 30 שאלות, רק אל תתבלבל זה לא פסיכומטרי אין מה למהר, מותר לעשות כל שאלה בהרבה יותר מדקה ולא יקרה כלום, למרות שבטח לא תצטרך את הדקה הזאת גם ככה.
פותר,מסתכל על הלוח תמרורים,ממשיך,רעש.
אנשים שלא מסוגלים לשתוק נמצאים בחדר ואתה מנסה להתעלם.
אחרי רבע שעה סיימת ונמאס לך אז אתה ממש מגיש את המבחן ומקווה לטוב.
רק ברגע שיוצאים מתחיל הלחץ.
למה לעזאזל הגשת???בטוח טעיתי בשאלה הזאת, וההיא, ואם רק הייתי מסתכלת שוב הייתי יכולה לעבור. עכשיו בטוח נכשלתי.
אחרי עוד רבע שעה יוצא איש עם טפסים ירוקים, ובהם התשובה, האם עברת או לא?
הוא קורא בשמי, ואני רואה שעברתי!!!
קפיצה, חיבוק לחברה, וחיוך שנשאר לכל היום. איזה מזל שלא צריך להוציא להורים עוד 116 שקלים על עוד מבחן כזה ולא צריך לחכות עוד שעתיים וחצי בחור הזה.
אז יצאתי מהתאוריה, שמחה ומאושרת, והתקשרתי להורים, שלא האמינו שהבת הקטנה שלהם עברה תאוריה (כי ככה זה עם הורים פולניים...),והתקשרתי גם למורה נהיגה, במקרה דוד שלי, ששמח להתחיל ללמד אותי, היום.
יופי, אז יש לי שיעור נהיגה היום, נחמד, ברבע ל-4 התייצבתי מתחת לבניין שלי, חוששת בשביל העולם, מבטיחה לו בכל כוחי שאני אנסה לא לפגוע בו, לא היום לפחות.
ממש לא בא לי לספר מה היה בשיעור, אבל שיהיה ברור, אני לא אוהבת לנהוג.
עדיין לא לפחות.
זה היה מפחיד וחשבתי שכל רגע אני הולכת לפגוע במשהו. כמו שתמיד טענתי (וכולם פה יודעים שאני נורא שובניסטית גם ככה אז אל תטרחו להוסיף עוד משהו בנושא), נהיגה זה לא בשביל נשים. גברים, מצידי יש לכם את האישור להשתלט על הכבישים! רק תשאירו לנו בבקשה את כל השאר כי אתם לא מסתדרים עם דברים אחרים יותר מידי טוב (שובניסטית מאוזנת?..בעצם,קיצונית?..אה,לא משנה).
אז עכשיו אני בבית, יושבת על כיסא שלא נמצא בתוך שום מכונה שזזה ונהנת מכל רגע, עד מחר ב-4 בצהריים. כי אני יודעת שאני בקרוב אהנה מאוד מהנהיגה ולא ארצה להפסיק. אני מקווה.
אז זאת חווית התאוריה והנהיגה הראשונה שלי, עוד מישהו מעוניין לספר?
עריכה (19.10 8 וחצי בבוקר) :
אחרי הכל, בשיעור השני היה ממש כיף:) נראה איך יהיה להיכנס לאוטו אחרי 5 שעות שינה וראש מסתובב מוודקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
