אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל הסיפור, אז אתם בטח תרצו לדעת שבמלחמה האחרונה איבדנו מאהב. אני לא מתכוון, אבל, לספר לכם את כל הסיפור המחורבן על איך נולדתי ואיפה הלכתי בבית הספר היסודי וזה. אני מתכוון לספר לכם רק מה שנוגע לזקנה אחת שהייתה בירושלים, שכן כל מה שנוגע לזקנה- כדאי לספרו.
היה הייתה אישה מזוייפת כזאתי, שקראו לה תהילה. בעצם, אני לא כל כך בטוח שקראו לה תהילה. אולי בכלל קראו לה דאפי. או ויטמין. אני לא כל כך יודע. הולדן ויטמין קולפילד. זה היה שמה. שמעו, היא ניגנה ככה ממש טוב על הכינור. היא הייתה מנגנת בפאב כזה, שיושבים בו כל המזויפים האלה שיושבים ומוחאים כפיים אחרי כל ניגון.
בפאב הזה אני פגשתי שלושה שיכורים שעצמו עיניים והתעלמו מיגוני. אני די בטוח שזה כי לפאב לא הייתה כתובת.
איך שלא יהיה, החלטתי לנסוע בעגלה למרות שכבר כמעט לא היה לי כסף. הבאתי לעגלון 20 קופייקות, והוא התחיל ככה לספר לי על המאהב שלו. שמעו, אני כמעט התפגרתי שם. היה לו גם שם מזויף כזה. קראון. רק לאנשים מזוייפים נורא קוראים קראון.
אני הראתי לעגלון את השיערות שיבה שלי, ואז בדיוק התקרבה לעגלה דאפי. אתם בטח הייתם אוהבים אותה. העגלון, אבל, לא אהב אותה. כי הוא התעלם ממנה והמשיך לנסוע. היא בכלל הלכה לים כדי להיות כושית, כמו המשפחה הכושית שפגשתי בבית החולים כשסקוטי מת מפצעיו שנגרמו בגלל האדונית.
התחלתי להרגיש ככה, קצת רע עם עצמי, שהתעלמנו מדאפי. אז ירדתי מהעגלה והלכתי לירושלים. שם פגשתי אישה זקנה, שאילולא בגדי הזקנות שלה, לא ניתן היה לומר שהיא זקנה. דילגנו בין הסמטאות ונשתלשלנו בין החצרות ואז נתקלנו בנאד הזה, שהיה תקוע ליד המכונית שלו. קראו לו אדם, איזה שם כביר. איך אני שונא את המילה כביר. כביר. כביר. ויטמין. הולדן ויטמין קולפילד. ממש כמו לגרור את פסל החירות על רחבת הריקודים. ככה היה לרקוד עם טלי, שפגשתי בזמן הטיול עם הזקנה.
אחרי שעזבתי את רחבת הריקודים, פגשתי איזו בלונדינית אחת, שנראתה לי קצת סתומה. קראו לה אנטיגונה. הלכתי איתה להחליק על הקרח ב'רדיו סיטי'. שמעו, איך שהיא החליקה. על התחת. היא הייתה נסערת, עקב קבורתה של אסיה שהתאבדה לאחר שחלמה שפולינקס הרג את יונה העגלון. זה שסיפרתי לכם עליו. אתם בטח הייתם אוהבים אותו. הייתה לו כפפה כזו, הוא כתב עליה מזמור תהילים אחד ביום. היא הייתה ממש כאב תחת מלכותי, האנטיגונה הזאת.
איך שלא יהיה, נהייתי ככה רעב. החלטתי ללכת למאפייה שהשמיעו בה מוזיקת 'קאונטרי ווסטרן'. כשהגעתי לשם, ראיתי מודעת אבל. מסתבר שהאופה המחורבן מת, ואיזה ברונזה אחד מתקין לו ארון קבורה. התחלתי לחשוב שאולי גם אני צריך אחד כזה. ארון קבורה, אני מתכוון. הצרה היא, שלא היה לי כסף לארון קבורה. וגם הברונזה הזה היה עסוק בלהתקין ארון קבורה ליגאל.
החלטתי ללכת לעבוד עם הפרצוף המזויף ההוא, אדם, בגרירה בלילות. שמעו, כמה שזה היה מתסכל. כל הלילות רץ אחרינו כלב קטן-גדול חי-מת. שמעו, איזה מוזר זה היה. אני כמעט התפלצתי שם, למרות שהפרצוף ההוא אמר שאין שום כלב.
ואז פתאום נזכרתי שמיליון אנשים בנו את חומת סין, וטרסיאס היה אחד מהם. הוא, אבל, בנה את החומה ממש עקום. כי הוא לא ראה כלום, אני מתכוון.
בכל אופן, בסופו של דבר כולם חיו באושר ועושר בעגלה של סקוטי בחצר של האדונית שבירושלים שבמערב ארה"ב, והיו חרשים ואילמים עד סוף חייהם.
זה מה שקורה כשלומדים יותר מדי לספרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
