זה מוזר..

או שאולי זה בכלל לא מוזר..

רגשות מעורבים..

היא סימסה לי שהיא מבקשת להסיר את כל התמונות המשותפות שלנו מהפייסבוק או שאמחק אותן,

ושהיא מסירה אותי .. ושזה כנראה עדיף לשנינו.

אני מסכים..

אני לא עשיתי את זה עד עכשיו בעצמי (חוץ מהתמונות של האירוסין.. לא מחקתי עדיין.. רק הסתרתי אותן)

כי לא רציתי לפגוע בה יותר מידי..

כי אני יודע שגם ככה קשה לה..

אז למה זה מרגיש לי עצוב עכשיו שהיא מבקשת את זה?

אני לא אוהב סופים..

בעיקר לא סופים של קשרים עם אנשים שהקשר היה מאוד משמעותי..

זה תמיד מרגיש לי כאילו משהו מת בתוכי..

ואיפשהו אני מניח שזה די נכון..  כי הכנסתי את האדם הזה פנימה ועכשיו הוא כבר לא שם.. המקום שלו

שם ריק.. בערך..

כמו שהסברתי בעבר, כשאני נפגע קשה.. מופעל מנגנון אוטומטי ש.."מנתק לי את אזור האסון"..

ולאט לאט.. הניתוק נמוג לאיטו..  והרגשות זורמים החוצא לאט לאט.. כדי שאצליח להתמודד..

זה לא שאני שולט על זה..

זה פשוט קורה ככה..

המחשבות מתחילות פתאום לצוף..

כמו גופה של אדם שטבע ואז היא צפה חזרה למעלה..

אני עדיין נזכר בכל מיני דברים.. טובים ורעים..

מרטיטים ונעימים..

שמחים ולא שמחים..

תמונות..

שיחות..

אני לא אוהב את השלב הזה :/

כמו.. כמו להתאבל..

אני שמח שזה בא ממנה.. הבקשה הזו..

עוד צעד לקראת התגברות מלאה..

אולי זה פשוט החזרה להיות לבד.. לחזור לדירה ריקה..

לחזור לחיפוש הסיזיפי הזה..

(היום בחורה הודיעה לי, עוד לפני שדיברנו, ואחרי חלופת מיילים נלהבת משהו, שהיא החליטה

לחזור לחבר לשעבר..  ודווקא מאוד מצאה חן בעיני.. איחלתי לה בהצלחה..

חשבתי להוסיף שאם לא ילך אז אשמח לקבל הודעה.. אבל זה היה נראה לי מיואש מידי.. לא?)

אז איחלנו זה לזו בהצלחה רבה בהמשך..

איחלנו גם מזל טוב ליום ההולדת הלועזי .. שלי אתמול שלה ביום שלישי..

ו.. כנראה שזהו.

תם ונשלם עוד פרק בחיי..

עוד טיפה בחיי היומיום..

נושם עמוק..

הכל לטובה רן

קשה וכואב... אבל לטובה בע"ה.