לא יוצא לי לבקר הרבה את הסבתא היחידה שנותרה לי, זו מצד אבא..

אז יזמתי יציאה לסרט איתה ועם אחותי ובסוף גם דודה שלי שגרה אצלה

ואבא שלי הצטרפו..

ראינו את "מפריח היונים".. 

סרט על היהודים בעיראק ערב גירושם לישראל, מבוסס על סיפור של אלי עמיר.

כל הסרט בערבית עיראקית ושאפו לכל השחקנים הישראלים שהיו צריכים

ללמוד את כל הטקסטים וגם לסגל מבטא כדי לחזק את האותנטיות של הסרט.

אחותי הייתה בצבא עם כמה מהם.. כשהיתה בלהקה צבאית והם היו בתיאטרון צהל

(כן מסתבר שיש דבר כזה..)

מסתבר שאני לא היחיד שחשב לקחת את הסבתא העיראקית שלו לסרט הזה.. היו

לא מעט סבתות עיראקיות בסרט.. אחת מהן לא הפסיקה לצחוק ולהעיר הערות חצי

מהסרט..  הכל כמובן בערבית :)

'ששש' חוזרים ונשנים לא ממש הזיזו לה..

הסרט אמנם 'רק' 110 דק' אבל הרגיש יותר.. 

והוא בסה"כ סרט יפה.. מתאר את הידרדרות המצב עד לסוף הבלתי נמנע..

אבל הרגשתי כאילו יש קטעים שחסרים ממנו.. כאילו קפיצות בעלילה שחסר ביניהן

משהו מקשר.. 

סבתא אמרה שהוא הזכיר לה המון דברים מאותה תקופה, אבל מה שהיה חסר לה

זה דווקא מבחינה טכנית - הבתים שחיו בהם והסביבה שלדבריה נראתה במציאות 

אחרת והרבה יותר מהודרת.

סבתא וסבא ז"ל חיו בבית גדול ומפואר - סוג של ארמון אפילו בהשוואה לבתים יפים

בימינו, ולדבריה לא רק הם אלא רוב האוכלוסיה היהודית.. ובסרט זה נראה כאילו

הם גרים בבתים עלובים כאלה או נורא פשוטים חוץ ממישהו אחד שחי בבית מפואר

ומתואר בסרט כבעל קשרים לאנשי פוליטיקה הגבוהה בעיראק.

אחרי הסרט כשיצאנו החוצא, סבתא העלתה סיפורים מהתקופה שעלו לארץ ואיפה 

גרו ועל הבית הראשון שגרו בו שלמעשה היה חדר אחד שכולם ישנו בו (ואני מדבר 

על יותר מעשרה אנשים לעיתים.. ) כשמעל הפינה שהיתה המטבח היתה מעין

עליה כזו שהיה מותקן בה ברז, היו מחממים מים ואז שופכים על עצמם - מקלחת.

שירותים היו בחוץ עבור ארבעה או חמישה בתים סמוכים.. 

שנות ה50 העליזות...

את רוב הסיפורים האלה כבר שמעתי מסבא ז"ל כשהייתי קטן והכנתי פרויקט עץ

משפחתי לבית הספר, אבל עבור אחותי הכל היו גילויים שמעולם לא שמעה

והיתה ממש בשוק מהם.

על חלק מהסיפורים הם בהחלט צוחקים כשהם מספרים אותם היום, ממרחק של

כמעט 60 שנה.. אבל אני בטוח שאז כל זה ממש לא היה כלכך מצחיק.

לסיכום, היה כייף

שמחתי שסבתא נהנתה

ודודה שלי אמרה שהיוזמה שלי היתה רעיון מעולה.