במשך החודשיים שאני בקפה באים שניה ילדים, ג'ואנה ואחיה הקטן, אני חולה על שניהם, כל פעם לא משנה מתי הם באים ובאיזה מצב אני הם עושים אותי שמח, נשלחים כרגיל על ידי אבא לקנות אספרסו ומדי פעם הוא מפנק אותה במילקשייק או שוקו חם ואני תמיד מוסיף להם על הבית גלידה או קצפת כדי לראות את החיוך שלהם ותמיד הם באים, כל יום לפעמים פעמיים ביום!
ג'ואנה תמיד רישמית ואחיה הקטן שתמיד אני קורא לו "dude" מדבר בלי הפסקה בשפה שרק הוא מבין, זו אנגלית כמובן, אבל של ילד בן 9, עם אובר חמידות יתר, שכבר בנינו בקפה תוכנית פעולה איך חוטפים אותו, תמיד הוא מחייך, תמיד מאושר, ושני הילדים הלא יהודים האלה מעלים חיוך על הפנים יותר מהר מכל יהודי שראיתי בניו יורק עד עכשיו, אז מי קבע שאנחנו עם סגולה?
קליפורניה.... אחחח.... אני מרגיש שאני טס לחו"ל, כמו שטסתי לפה, אני יודע שאני הולך לעבוד וקשה אבל גם האפשרויות שוב צועקות לי מכל מקום, החוסר ביטחון, האפשרות ליפול, כל הסכנות.... הכי כואב לי אולי יותר מציק מאשר כואב שאולי חוץ מבן אדם אחד אני לא אחסר פה בניו יורק לאף אחד, אבל אני גם שמח, אני רוצה לעבוד על זה שאנשים לא תמיד יאהבו אותי, לא לרצות רק לרצות אותם ולכרכר סביבם, בינתיים זה עובד.
דובי השיר שכתבתי התחיל משורה בפוסט האחרון שלך, מגיע לך קרדיט.
מי שרוצה המשכתי להוסיף שירים לדפיוצר שלי בבמה חדשה, פשוט תחפשו בכותבים- אלעד אדיב, וזה ימצא לכם אותי, מקווה שתתחברו ותהנו.
שלושה ימים לחצי שנה פה בדיוק, לזה כבר אני מניח שאני אקדיש פוסט בנפרד.
באצ'י אנד אברצ'י (חיבוקים ונשיקות באיטלקית)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: