שלוש צורות הים לבש

כשנפלה טיפה לתוכו. ראשית,

יין אדום עם ריח

מעופש

הגורר את שנותיו אחריו

שכשהביט בו הים, הוא חשש, שמא

יטביע את עצמו בצרורות

דמעותיו

היה חוף, היה ים, היו שמיים. היה אחד והייתה אחת, הם הלכו על חול שהיה פעם אבן. היה כעס, הייתה אהבה, היה פחד. היה צל, היה זעזוע, אבל לא הרבה יותר מזה.

היא נמלטה ממנו אל הים. כמה טיפשי זה, כשחושבים על זה, אבל הגיוני לחלוטין; היא הייתה אדם טיפש, ואת זאת ניתן להבין כבר מהרגע הראשון. הוא רדף אחריה, מן הסתם, ושניהם ניסו לדחוף את הים לכל כיוון שהוא. שריריה בערו מכאב, עיניו בערו בכעס, ריאותיו היו חזקות משלה- הם נפגשו בשנית.

היה מאבק, היו דמעות, היו שמיים, היו מים

היא טבעה, ומן הסתם, גם הוא.

בשבריר של רגע

לבש את צורתו השניה:

שמלה לבנה

ודי מכוערת

המשאירה מאחור כל שנה שחולפת

שכשהביט בה הים, לחש באוזנה

מילות אהבה

ושיסף את גרונה

היו אלף שנים שחלפו ולא שבו, היה חוף, היה ים, היו שמיים. היה אחד ולא יותר, הוא הלך על חול, אולי על מים, אולי בכלל עף. הייתה בדידות, הייתה ריקנות, הייתה אכזבה. היה עבר, היה הווה, אבל לא הרבה יותר מזה.

הוא קבר אותה, היא שאהב וכעת קצת שנא, שבלכתה השאירה אחריה רק צער ובדידות. לא חלף זמן רב והוא הבין את טעותו, התלונן על טיפשותו, והוציא אותה מהבור הקטן. הוא ידע, מן הסתם, שמקומה הוא הים, לכן ניצל את הסחף שהיה, וגרר את גופתה אל גלים חשוכים.

כעבור כמה שניות של היסוס היא נעלמה מן העין, והוא רדף אחריה במהירות- מנפץ את הים בידיו ורגליו, ככל שהתרחק מן החוף כך הוטב לו.

היה כשלון, היו דמעות, היו שמיים, היו מים

היא שקעה על קרקעית הים, והוא, מן הסתם

שקע לצידה.

צורתו השלישית

הייתה היפה מכולן:

כפפה שחורה כמו הלילה

מלאה בחורים

שמהם, כמו ענן ברוח, נמלטו השנים

שכשנלחם בה הים,

היא נטלה את חייו

ובדממה מחרישת אוזניים

פסקו הגלים

השנים המשיכו לרחף מעל החוף, בו לא היה איש שיספור כמה זמן כבר חלף. לא נותרו עוד חיים לספר על זעקות הגלים האדירות, חסרות ההד, במקום שבו ניתן לחוש את האינסוף. זה לא שהים הורג את החי, נהפוך הוא-

הוא המקום בו קמים המתים לתחייה.

באשר לי, אני חותר אל השמש, הממתינה לי בדממה באופק הרחוק. בין מים לשמיים, אני מאזין ללחישות המתים ומתענג על זעקות הגלים. המביט מהחוף, אם יפנה את עיניו אל האופק, יראה שהשמש עצמה נכנעת לקריאותיו של הים, ושוקעת באיטיות אל הנצח השקט.

ואני, מן הסתם, שוקע לצידה.