החיים שלנו בגיל מסויים מתחילים להיות קשורים מידי לחיי הצבא.

העובדה שאחי לפני כמה שנים התגייס לגבעתי,חייל מין מהמניין,עם מדים,כללים ושאר החבילה העידה על העובדה שאנחנו לא עומדים להתחמק מגיוסיו והוא עדיין עומד על הפרק.

הגיוס שלנו למעשה ניהיה משהו הכרחי ורצוני. ח"ח על רוח הגיוס,אני גאה להגיד שמרבית חבריי רוצים להתגייס ולתרום.

אך זה לא מונע את הרגשות המלווים בכך. בין אם זה חששות ופחדים או שמחה וריגושים.

עצם הידיעה שיש לי שני אחים, "רכושם" של צה"ל שנמצאים בקרבי מקשה ומעיקה על תחושתיי בתקופות מסוימות בחיים.

ארץ ישראל,מדינה שנלחמת על קיומה. ילדים בני 19 ו-20 נלחמים בשבילי,בשבילנו.

אז מה הפלא שרגשותיי נאמנים לאותם צעירים בעלי רוח המוטיבציה,התרומה ואהבת המדינה.

כשאבא שלי היה במלחמת לבנון,אני בטוחה שהוא ביקש שהבנים שלו לא יחוו מלחמה. אך בקשתו לא נענתה ובנתיים,בניו חוו מלחמה.

ורק אנחנו,הישראלים,נצליח להבין את סיבות המלחמה ואת המניעים. ולעולם לא נצליח להוכיח לשונאינו שזאת חובתנו,ברירת המחדל שלנו על מנת שנתקיים.

וכל שנה,זה ניהיה יותר אמיתי ויותר כאב. כל שנה יותר קרובים לחיילים. ומי כמוני יודעת מה זה להיות קרובה לחיילים?

אז נכנסו לתוך מערכת חדשה בחיים. ילדי שנת -91 ברוך הבא לצה"ל. (כמעט).