ואם ארפה, הוא יחשוב
ששכחתי ולא ידאג,

ויחייך.

ואם אפסיק לרעוד,

הוא יחשוב שהסכמתי לשחרר

וילטף וישתוק, ויאנח

וישתוק.

ואם אמחה את דמעותיי בסתר,

בשקט בשקט שלא יבהל

יחשוב שתמכתי, ויחבק ויודה לי

ושוב יחבק.

ואם אנשק אותו מבלי לומר מילה

ואת אשר בליבי אשאיר לדממה וללילה,

אולי יחשוב שכבר לא אכפת לי

ויתעצב ויסחט ממני שוב טיפת רגשות.

ואם אצרח ואתנגד

ואבקש שיפסיק,

שלא יסע ושלא יעזוב,

אשבור את ליבו מרוב עצב

והוא יאהב אותי יותר מכל,

יותר מכל.

ואם אוותר, מי ילחם עליו מלבדי?

הוא הרי החייל שלי,

והוא מתעקש להילחם על כולם.

והוא עקשן כ"כ ומרוכז בחלום הילדותי שלו

ואני לא מצליחה להסביר לו שלהיות גיבור זה טיפשי.

ואני מיואשת וחסרת כל כח להבטיח לו שאחכה עד צאת נשמתי.

ואני נשבעת, אם לא לו אז לעצמי,

שאחכה ואחכה ואשלים עם מה שיש ומה שיביא לי,

גם אם בניגוד לרצוני.

שילכו להזדיין לקויי סינדרום סופרמן.

אני אוהבת, ללא ספקות ומעצורים.

ללא חרטות, ללא מגבלות של זמן או יעוד.

כמעט בלתי יאומן.

טוב לי.