אני צריכה להפסיק לדאוג להכל ולכולם ולהתמקד בעצמי, במטרות האישיות שלי.

אני כ"כ לחוצה וממורמרת בזמן האחרון שאבק גרגר אחד יכול להוציא אותי מדעתי. המצב הנפשי הזה מזמן החל להעיק על הבריאות שלי, מה שמתבטא באופן חוזר במצבי הרוח הבלתי נעימים שלי. אני נוטה לרגשנות יתר, שזה אחד הדברים הגרועים שאני יכולה להולל לעצמי ולסובבים אותי.

אני פשוט רוצה להירגע, להימלט לאיזו פינה שקטה שבה אין מיגרנות ואין נדודי שינה ואין כאבי בטן (שנהיו חרוניים בגלל הרגלי האכילה הדפוקים שלי שהרסו לי את הקיבה). אני רוצה שקט נפשי. לא רוצה שיעירו אותי עם מצב רוח מחורבן על הבוקר שבא עקב שיחות טלפון מצד קרובי משפחה שטורחים להתקשר עוד לפניי שהציפורים בחוץ מתחילות לצייץ רק כדי לחלוק רכילויות מרושעות ודברים דוחים למיניהם. רק עבור זה הם טובים.

כ"כ טוב לי לישון איתו, כי הנוכחות של הגוף שלו ליידי כ"כ מרגיעה אותי, עם החום העוטף שלו והרגשת הביטחון שהוא מעניק לי.

איזה כייף לחמוק מבין הזרועות החובקות שלו ולהתקלח בשקט, להוריד את השכבות הליליות האלו ולהתמסר לאווירת הבוקר ולקרני האור הנחות על הכר.

רק ליידו אני יכולה לסבול אור של שמש. בלעדיו אני ישנה כמו ערפד, כלואה בסרקופג האישי שלי - חלונות סגורים, טריסים מוגפים, דלת נעולה על עשרות בריחים.

השינה שלי כ"כ רגישה, עד שטיפוף רגליהם של ג'וקים מעירות אותי ואני נאלצת לרדוף אחריהם שעות ספורות לפניי שאני נירגעת, כי אחרת אני אתעורר מזה שאחד מהם החליט להתנחל לי על הפרצוף, כי חם לו ונעים לו על המצח שלי. 

אני רוצה לילה נטול חלומות, ללא הצורך להתעורר כל שעה ולבדוק שכל העולם מסביב בסדר,

שהכל ישן ורגוע, הכל חוץ ממני. אני מרגישה פסיכית ממש, במיוחד לאור העובדה שאני לא מצליחה להירדם לאחר שעברתי את הסף, אחריי התעוררות המאה שלי לאותו לילה. אני כמו ינשוף יושבת ובוהה בקירות שמתבהרים עם השעות שעוברות ומוצאת את עצמי ערה במשך 24 שעות תמימות, כשהמוח מריץ אינסוף קטעים משירים שמצליחים רק לשגע אותי ומונעים ממני להירדם גם לו רק ל-5 דקות בלבד.

ובבוקר אני מבינה שבכל זאת נרדמתי, כי יש לי שבבי זכרונות מחלומות ואני עדיין עייפה ומרגישה שלא ישנתי כלל. המוח לא נח לי, פשוט בפעולה תמידית.

אני כ"כ רוצה לעשות איזה ריסט, או לעבור למצב sleep ניפלא שכזה, שרק אני אבחר מתי לצאת ממנו.

נמאס לי לפחד ולהיות פרנואידית לגביי כל דבר, כולל שיחות טלפון.

כמה שבא לי פשוט לחיות ללא שום דאגות. חיים כאלו מתאפשרים לי רק לשעות ספורות ביום, בהן אני בורחת אליו וננעלת בתוכו, מסרבת להכיר בקיום של העולם החיצוני. אני כאילו בתוך בועה נפלאה של רוגע, של הערכה, של יופי. מספיק לי רק לחבק אותו ולהבין שלא הכל כ"כ נורא.

שכל העייפות והכאב והפחד שמחכים מחוץ לדלתות הסגורות, הם לא כלום לעומת האהבה שלנו שמרחפת בחדר ונחה בהרמוניה על הכריות והסדינים.

אין בוקר ואין צהריים והערב כאילו מגיע סתם ללא שום סיבה. היעדר זמן ומקום. ריחוף מושלם כזה של ביחד.

כמה שבא לי להיתקע בזמנים המאושרים האלו, מבלי שדבר יכנס באמצע. לנתק פלאפונים, לפרסם מודעות אבל בחוץ, להודיע על חופשה ארוכה. הכל. רק שהעולם בחוץ לא יפריע, ורק להרגיש טוב. פיזית ונפשית...

לתמיד.

אני בדיאטה של דייסות אורז עכשיו. הגיע הזמן להשיב לעצמי לפחות את הבריאות שלי.

אז כן, שלום לעגבניות ודברי מאפה ומקדולנדלס. הידד לגזרים, מלפפונים, גלידות בריאות ודייסות.

יאמי, טעים לי. לא נורא, זה עובר.

BREATH