Sheryl Crow - If It Makes You Happy

Happiness = Friends

אני מוצאת את עצמי פותחת אלבומי תמונות ותיקיות ישנות שעמוסות בזכרונות הכי רחוקים שלנו, כשעוד היינו חבורת ילדים קטנים ותמימים שלא הבינו טיפה מהחיים שלהם וממה שצפוי להם. הנה הגענו לגיל בוגר יחסית, בו החיים עומדים ממש בפתח ואנחנו עצמאיים מאיי פעם וכבר לא תלויים  אחד בשני כמו פעם, כמו באותם ימים נפלאים. אני נזכרת שפעם, יכולתי לומר בלב שלם שיש לי הרבה חברים והיו לפחות 5 אנשים ברשימה שלי, שיכולתי להרים אליהם טלפון בכל שעה ובכל מצב מבלי להתבייש שהפרעתי להם או להרגיש מובכת שאני סתם מתעלקת עליהם. פעם הייתה כזו נינוחות, כזו אחווה.

עכשיו כולנו ברחנו לכיוונים שונים, כמו תיקנים מפוחדים שמסרבים לדבוק אחד בשניה. לכל אחד האינטרסים שלו, החברים החדשים שלו. ואני שואלת את עצמי אם החברים והקשרים החדשים הללו שווים טיפונת ממה שהיה לנו, האם באמת מה שיש לכם עכשיו הם חברי -אמת-?. לא. תאמינו לי שלא. היינו החבורה הכי מצחיקה, הכי מעניינת והכי מוצלחת שיש.

אני אישית לא זוכרת יציאה שבה ישבנו ובהינו בקירות וספרנו זבובים מרוב שיעמום. אפילו אם משחקי פוקר חסרי סוף לאורך הלילה לא היו הבילוי הכי מוצלח, תמיד איפיינו אותנו היציאות המצחיקות ורוויות ההומור המשובח שלנו, כל הקטעים שרק אנחנו הבנו.

אני זוכרת איך הכל התחיל להתפרק. איך שההוא החליט שלא מעיין לו יותר להסתובב איתנו כי בער לו למטה להשיג בנות בדחיפות והוא עזב למען אנשים אחרים, ואיך שההיא החליטה שהיא רוצה חברים מגניבים יותר וההיא לא רצתה לצאת כי היא הייתה עייפה מכל השבוע ואיך שההוא פשוט התרחק ולההיא היו בעיות ועוד אלפי דברים שפתאום עמדו בנינו והיוו משהו חשוב בהרבה מהחברות שלנו. עדיין המשכנו לצאת מדיי פעם, אך ההתלהבות כאילו נמוגה, ואת מקומה החליף מעיין מתח כזה ששרר באוויר. כבר לא היה לנו מעניין יחד כמו פעם. משהו עמד באמצע. משהו שכולנו חיפשנו ואף אחד לא מצא. אז התחלנו לחפש במקומות אחרים.

כן, התפרקנו. נשארו מאיתנו מעטים שגם החלו להשתייך לחברה אחרת, אולי פחות טובה, אולי יותר טובה... מי אני שאשפוט.

כל מקרה, מה שרציתי לבטא זה שאני כ"כ מתגעגעת לימים האלו, לימי שישי המצחיקים, ליציאות לטיילת, לאוכל, למשחקי הקלפים, הקניונים, הרכילויות וכל הדברים שכולנו כ"כ אהבנו. אני אזכור תמיד את התקופה שלנו יחד ואני יודעת שלמרות שרובנו אבדנו והתרחקנו אחד מהשניה אלפי שנות אור, תמיד נזכור את מה שהיה לנו ותמיד נוכל לחדש כל דבר. אנחנו החברים הכי טובים שיש, וזה ישאר ככה לתמיד, גם כשאנחנו לא נפגשים באורח קבוע.

לגזור ולשמור את הרגעים היפים, המהנים, המצחיקים והמעטים הללו,

ולאהוב אותם תמיד תמיד תמיד.

אני מתגעגעת למשהו הכ"כ מיוחד הזה שהיה לנו פעם.

כמה זמן לא ראיתי את רובכם. אין לי תירוצים. ולכם?