אחת התקופות הקשות והממורמרות ביותר. הרבה לחץ, הרבה חוסר זמן לדברים שבאמת הייתי רוצה לעשות.

בקשר למערכות יחסים - אני מוצאת את עצמי תוהה אם אני צריכה להמשיך ולהלחם על הדברים הקטנים הללו שעושים אותי נורא מאושרת, באם זה

קצת שקט נפשי המוענק לי מצד המשפחה או החברים.

אני רואה את עצמי רק עושה ועושה ועושה ומקבלת מעט מאוד בתמורה, בהתחשב במאמצים הרבים שלי לשפר את איכות חייהם של רבים מסביבי.

מה עם איכות החיים שלי? ממש הזנחתי את עצמי לאחרונה והמוטיבציה שלי אפסית. אני אפילו לא רוצה לנסות לשנות שום דבר ספציפית בי,

למרות שלעיתים מכריחים אותי.

נכנסתי למסגרת חדשה כרגע עליה אני לא רוצה לפרט הרבה. מעט מאוד ידוע לי על מה שהולך לקרות בקרוב - פשוט אין לי את הסמכות לקבוע דברים מראש.

הגיוס שלי הוקדם ל-18 באוקטובר וזה נורא לא מוצא חן בעייני מהסיבה שהבקשה שלי לדחות אותו הייתה רלוונטית ורצינית לגמריי.

זה לא שאני מתעצלת להתגייס, פשוט יש לי דבר אחד נורא חשוב להספיק טרם אעשה את זה. אז הגשתי שתיי בקשות נוספות, שעל האחת סירבו לי והשניה עדיין תלויה באוויר. אני מקווה לקצת התחשבות מצד צה"ל. בסופו של דבר אני לא חושבת שחסרות להם פקידות בצה"ל, זה לא שהגיוס שלי ישנה משהו משמעותי בצבא.

בזמן האחרון אני נמצאת הרבה בבית, ממלאת את תפקיד עקרת-הבית הרוסיה. מנקה, מקרצפת, מתמרמרת עוד יותר בדרך.

המפלט של הערבים גם הפך לברירת מחדל שאני מתפנה אליה רק במקרים נורא מסויימים. חסר לי החופש שלי, חסרה לי הקירבה, התשומת לב.

כ"כ בא לי לצאת שוב מהבית למספר ימים, לנקות את הראש, לא לחשוב על אף אחד. פשוט לנוח ולנהות מבלי שיפנו אליי אצבע מאשימה. אני כ"כ עייפה מזה שלא מרוצים ממני ללא שום סיבה רציונלית. כאילו אנשים רק מחפשים על מי להוציא את הזעם והתיסכול שלהם, כשמי שחוטף אותו, בכלל לא קשור להתקפים הפסיכוטיים שלהם.

יום הגיבוש, מסתבר, הוקדם ל-30/9, שזה אומר שיקיר נפשי יעביר את רוב הזמן שלו בלרוץ ולהתרוצץ כמו ארנבון מפה לשם בניסיון (מצליח) להגביר את רמת הכושר שלו. לי נותר רק להנהן בהסכמה להזנחה אליה אני אחשף החודש ופשוט להבין את הרצון הכמעט מטורף שלו להתקבל ליחידה שהוא רוצה.

אם זה ממש חשוב לו, כל שנותר לי הוא רק לתמוך, למרות שזה ימנע ממני לראות אותו באופן סדיר ונורמלי.

אז זמן האיכות שלנו יוחלף בחדר כושר, ריצות ועבודה ומדיי פעם אצוץ לי פה ושם כדי להודיע על קיומי. בנתיים המצב נורא מבאס אותי, כי אני שונאת פגישות קצרצרות בהם אנחנו מספיקים להחליף רק את אירועי היום הקודם, אבל אין מה לעשות.

אני יודעת שלמרות הכל המצב לא כזה גרוע. אני פשוט דורשת הרבה צומי, זה הכל. יהיה טוב בכל מקרה ואני מאחלת לו המון הצלחה.

בנתיים, אני מקווה לימים טובים יותר. לקצת שקט ושלווה ולהרבה חום ואהבה שטיפה טיפה חסרים לי.