אני רואה שוב את "שמש נצחית בראש צלול", חושבת לעצמי כמה שאני לא אוהבת את הסרט הזה למרות כל המורכבות הנהדרת שבו, למרות ההזדהות. העלילה הזו מדכאת אותי, פשוא ממלאת אותי ב"סרטים" חדשים.

מעצבנת אותי האימפולסיביות של קלמנטיין - איך שהיא הלכה וויתרה על ג'ואל ככה פתאום, כאילו כל מה שהיה בניהם לא שווה יריקה.

אני מודה שהמשחק של ג'ים קארי בסרטי דרמה מוצא חן בעיניי, כמו שאני מודה בלב כבד שאדם סנדלר יכול להיות גם רציני ומרגש.

אני חושבת לעצמי על סיפורי אהבה הזויים ומוזרים שקיימים בעולם, חושבת לעצמי על כל העצב שהם לפעמים גורמים ועל העובדה שלמרות הכל, קשה לנו לוותר עליהם לרוב. אני חושבת על היחסים בין קלם לג'ואל בסרט, כמה שהם משלימים אחד את השניה למרות היותם הפכים.

אני חושבת על הנסיבתיות הזו שמכניסה אותנו לתוך מערבולות האהבה האלו, על זה שמה שנועד להיות, יהיה, וכמה מצער לחשוב שאולי באמת ניתן למחוק את זה, מבלי להשאיר שום זכר או סימן למה שהיה.

אני לא מצליחה להבין אותה. איך בגלל כעס, או אפילו אם ניקח בחשבון אף שינאה, היא מחקה לחלוטין מתוך התודעה והזיכרון שלה את מה שהיה בניהם.

אני לא מתחשבת בכאב שזה גרם לה, באימפולסיביות שלה או השם יודע במה. אני פשוט חושבת לעצמי "איך?". איך את לוקחת את כל מה שהיה לך, את כל מה שהרגשת שהיה פעם "שלך" (ולא משנה איך את מרגישה לגביי - זה - עכשיו) ופשוט זורקת את זה לכל הרוחות?

איך את מרשה לעצמך להרוג בך את כל הרגשות האלו שהגוף שלך יצר, שהמחשבות שלך טיפחו ואהבו, את הרגשות שהיו פעם יקרים לך.

אני מאמינה שכל מה שקורה, קורה מסיבה מיוחדת - זה נועד לחשל אותך, להכין אותך לבאות, לבגר אותך ועוד מאה דוגמאות אחרות, אבל זה לא היה כך סתם, לא משנה מה את חושבת על כך.

אני לוקחת את עצמי כדוגמא. לפניי החבר הנוכחי שלי, הייתי עם הבן-אדם הכי נוראי שאתם יכולים לתאר לעצמכם. שקרן בוגדני, אפס, מישהו שלא עמד מעולם על שלו, מישהו שהיה תלוי כ-ל הזמן באמא שלו ובכל מי שנמצא סביבו, רק לא בעצמו. הייתי עם מישהו שתמיד הבטיח הבטחות רייקות ומעולם לא עמד בהן,

הייתי עם מישהו שהתלבש רע והריח רע ומישהו שאפילו לא אהבתי את הטעם שלו אבל הייתי איתו, זו עובדה שהייתי איתו ואהבתי אותו בתקופה מסויימת שבה היינו יחד.

אני מודה שלמרות כל המגרעות שלו, שתמיד שמתי לב אליהן, תמיד פירגנתי והתפשרתי ועל אף שלא תמיד ראיתי אותו באור טוב, תמיד הייתה סוג הרגשה של "שלי".

פשוט "שלי" וזהו, כמה טיפשי שזה היה. ואני מסתכלת על כל הסיפור הזה עכשיו וחושבת לעצמי "פאק, מה חשבתי לעצמי שהייתי עם הבחור הזה" ועדיין, יודעת שלעולם לא הייתי משנה את העובדה שהייתי איתו, לא משנה כמה שאני שונאת אותו עכשיו.

הוא פגע בי, אני פגעתי בו ואולי הוא האדם היחיד שאני יכולה להגדיר כהאכזבה הכי גדולה בחיי מעצמי, ועדיין. אילו הייתי חוזרת אחורה בזמן, לא הייתי משנה את העובדה שהייתי איתו, כי זה פשוט נועד להיות, ואם לא הוא, הייתי נופלת על מישהו גרוע יותר ובכלל לא למדה מטעויות.

הוא עשה אותי למי שאני היום, מישהי שמכירה בערך שלה ויודעת בידיוק מה היא רוצה ולמה היא מוכנה. גם עם הוא היה טעות, זו טעות שלמדתי ממנה.

"מה שלא הורג אותך, מחשל". כמה שהמשפט הזה צודק.

אני לא חושבת שיש משהו שצריך למחוק, למרות הרצון החזק שלנו לפעמים לעשות את זה. זה הכל.

אגב, הפרצוף של קירסטן דאנטס הזו כ"כ מחליא אותי שפשוט קשה לי לראות סרטים בהם היא משתתפת.

היא ואחותה נשים שלגמריי שנואות עליי בכל הוליווד. לא אכפת לי מה תגידו, לפי דעתי אין להן טיפת יופי וגם לא טיפת כישרון.