מחר הגיוס הארור הזה. הלב נקרע מהמקום - אני פשוט חיה בסרט. קשה לי לנשום לפעמים, כששקט מסביב ואין משהו שיסיח את דעתי, משהו שיעסיק את המחשבה, את הידיים. מתחילה להתייפח כמו ילדה, כואב מוות הראש הזה, החזה, הרייק שבפנים. אני רוצה להירדם ולהתעורר עוד כמה שנים, כשהכל כבר יהיה מאחור.
האם יהיה שלי אז? האם יחזור?
אני רוצה ללכת איתו, לא רוצה להישאר מאחור.
כי כשהוא ילך, לא ישאר כלום.
באמת שכבר לא אכפת לי מי קורא פה. אני לא אעשה את הבלוג שלי לפרטי רק כי יש אנשים שמחשיבים אותי לנורא מעניינת, שחיים את הבלוג הזה כאילו אין חיים שם בחוץ, מעבר למסך המחשב או מעבר לחייה של בחורה בת 19 שאתם בכלל לא מכירים.
אם זה מה שאתם מוצאים לנכון - לנבור בחיים שלי וללכת לרכל כמו זקנות\ים כי החיים רייקים בלי לרכל, אז שיהיה לכולנו בסבבה.
אני חיה את החיים שלי, טוב לי, רע לי, משעמם לי ומעניין לי ואני שמה זין על מה שאתם חושבים על זה. אני אשים את הבלוג על פרטי מתי שאני אבחר בעצמי, ולא מתי ש"המצב יאלץ אותי". קפצו לי כולם.
ואם כבר ריכולים - "אני מזדיינת, מזריקה, מעשנת, חותכת, מוצצת ומחרבנת בחוץ". תעשו עם זה מה שבא לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Grinch
