בלילה הייתי ביער יפייפה, עם אלפי גזעי עץ דקיקים שהתנשאו גבוה לשמים. היער היה כ"כ צפוף שהשמש בקושי האירה אותו, אך הצללים יחד עם האור המועט יצרו אווירה כ"כ נעימה שיכולתי להישאר שם לתמיד. נשמע פכפוך מים מרגיע מרחוק וכל מה שהפר את הדממה הטיבעית הזו היה קול של צעדים מהירים מתקרבים. הבטתי סביב למצוא את המקור וראיתי עשרות רגליים מטופפות להן על העלים שכיסו את אדמת היער. המון המון רגליים לבושות בנעליים צבאיות כבדות. התקדם לעברי גדוד של חיילים. מיוזעים ומתנשפים הם עצרו ליידי והמפקד צרח כמה פקודות מהירות וכולם נעמדו בשורה.

ושם, בשורה השניה או השלישית, זיהיתי אותו - את החייל הכי יפה, הכי מוכר, הכי קרוב לליבי. חייכתי אליו ונופפתי בביישנות. ראיתי ניצוץ בעיניו, חיוך קטן בזוויות הפה, כמעט לא מורגש, כמעט ולא שם אבל אני ידעתי, ידעתי שהוא רואה. והוא מצדיע וצועק "כן, המפקד" ושולף מיימיה וגומע מן המים והם ממשיכים לרוץ להם, שרים שיריי אימונים. ואני, ממש כמו בסרט, עם אגרוף רועד קרוב ללב ויד אחרת על פי, מחניקה צעקה קטנה של התרגשות. מנופפת לו לשלום, גאה בו עד עמקי הנפש. אני ממשיכה ללכת ביער, נאנחת, מדברת לעצמי, אוספת עלים יבשים בצבעי ארגמן וחרדל, מהמהמת לי שירים שעוד לא הכרתי.

ושם לייד הנחל, שוב אני רואה אותם, נחים על הסלעים. והגבר שלי, פושט מעליו את החולצה, טובל אותה במים, סוחט, ממלמל לעצמו. ואני, מבין העצים, מנופפת לו שוב והוא מזהה אותי בשנית ומנופך חזרה, חיוך מנצח על שפתיו. הוא מתקדם לעברי, החולצה הרטובה על הכתף הרחבה ואומר לי, "הייתי מחבק אותך, אבל אני מזיע כמו חמור - " ומבלי לתת לו לסיים אני מזנקת לו היישר על הצוואר, עוטפת אותו בחיבוק כמעט חונק. "לא אכפת לי. פשוט תחבק אותי ושתוק".

והוא מצחקק את הצחוק הקטן והחמוד שלו ומחבק אותי ולוחש לי דברים מתוקים שאני בקושי שומעת ואני מתחילה לנשק את כל הפנים שלו; מצח, עיניים, לחיים, סנטר. ואחרונות חביבות השפתיים החמות, הקלופות במקצת; השפתיים שכבר שכחו את טעמן של שפתיי, השפתיים הרחוקות הללו שאני כ"כ רוצה לנשק.

והוא מהסס לרגע אבל אז נכנע ומצמיד אותי קרוב יותר אליו ואני רועדת אצלו בידיים, רוצה שישאר.

והלוואי שהנשיקה הזו הייתה נמשכת לנצח אך איי שם, בעולם שעזבנו לפניי מספר רגעים, נשמעת עוד צעקה, עוד פקודות והוא נאלץ להרפות. לובש את החולצה,

מעדק קשירה בנעליים, מביט בי מספר רגעים, עיניו נחות על שלי ואז נאנח, מביא נשיקה אחרונה על המצח, מעביר יד בשיער, אומר "תחכי לי, יפה שלי. אני עוד אחזור", והולך.

 ואני לא יכולה לעצור את הדמעות שמתאספות בעיניים ואני נותת להן ליפול על הקרקע היבשה, נותת ליער להיות עד לחולשה. כמה שזה לא פר שאני תמיד צריכה לחכות, אני חושבת. והמים בנחל שוטפים את הכאב, צלולים כמו המחשבות לפתע, עוטפים את הגוף בקרירות נעימה ומעקצצת וסוף סוף השמש מאירה את המקום ואני מחייכת לראשונה מזה זמן רב ומשהו בי אומר שהכל יהיה בסדר.

הוא עוד יחזור. אני רק צריכה לחכות.

במשך הלילה קרו כ"כ הרבה דברים. נחתי בזרועותיו וטיילנו ביער ההוא והוא סיפר לי דברים ודיבר ודיבר ודיבר, כפי שהוא לא דיבר מעולם. ואני שתקתי והקשבתי, כמו שלא היה מעולם גם כן. ובסופה של כל שיחה כזו התחבקנו והתחננתי שהוא כבר יחזור, שיעזוב את הרעיון הטיפשי הזה, שיציל את עצמו, שיציל אותנו.

שלא ילך, שישמור על עצמו. בכיתי בכי היסטרי, הכיתי את המפקד ואת שאר החיילים, רק שיעזבו אותו, שיתפוגגו, שיעזבו. רציתי רק אותו בעולם שלי, למחוק את הדיו המיותר, את המדים, הנעליים הכבדות, העייפות. רציתי רק אותו ביער שלי וכשהוא נשאר לבד, היה לו חיוך עצוב כזה על הפנים שהייתי חייבת להחזיר את כולם ולהיעלם בעצמי. והוא אמר לי "אל תלכי. לא תמיד צריך לבחור..." ואני עניתי לו "תמיד. ואני תמיד אבחר בך. אבל הפעם, זו לא בחירה שלי", והלכתי. השארתי אותו שם, דומם כמו חייל שעווה שעלול לימוס בכל רגע וכ"כ רציתי לחזור שזה פשוט שרף בחזה. וכל הלילה הייתי חוזרת לאותה הנקודה, לחיבוק החזק הזה ומסרבת להרפות ונלחמת בעצמי ומנהגת בחוסר השפיות שכ"כ מאפיינת אותי והייתי מישהי אחרת לחלוטין ממה שרציתי להיות וכל-כך שנאתי את עצמי על החולשות שלי שבסופו של דבר החלטתי פשוט למחוק את כל החלום ההזוי הזה לחלוטין ולצייר חלום חדש, ארוטי משהו, אבל מלנכולי במידה אולי קצת יותר מדיי קיצונית.

הייתה אהבה עצובה ורק בסוף הבנתי שזה יכול להיות אחרת, שאני יכולה לצייר מציאות שונה מזו ולהפסיק להיות כזו מטומטמת וכשקמתי, הייתי שמחה פתאום ו...

היה לי יום מעולה.

אני לא יודעת אם זו ההכחשה שנכנסה לפועל, אם זו פסיכוזה נוספת, אם זה אפקט הזיקית שבא להסוות את כל הרגשות האמיתיים תחת שכבה של שמחה כביכול אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה יותר מדיי. אם טוב אז טוב, לא צריך  להפציץ בשאלות מיותרות.

עמוק בפנים עדיין כואב, אבל אני מניחה שאני בדרך הנכונה. יהיה בסדר...

ק.פ. הקטנה שלך.