אבא אומר שחבל שהפסקתי לצייר, ואני עונה לו שמעולם לא היה לי כישרון גדול כ"כ, ומילא לא הצלחתי לצייר משהו שבאמת הייתי גאה בו.

הוא מצקצק בלשון ואומר לי שיש לי כישרון גדול משלו פי מאה, וזה באמת מצליח להחמיא לי, למרות שזה רחוק מהאמת.

ועכשיו, כשאני יכולה להציץ פעם נוספת ביצירות שלו, אני כולי נמסה מקינאה והאצבעות מתחילות לעקצץ. וגם אני רוצה לקחת נייר ועיפרון ולצייר, ומראש אני אומרת לעצמי שאני לא טובה מספיק. פשוט פחדנית.

עד שאני מצליחה להביא את עצמי לידי עשיה, אני עוזבת באמצע, כי אני יודעת שבשלב מסויים זה תמיד יהרס. אז יש לי מליוני חצאי-עבודות, וזה מטריף לי את השכל, הפחדנות הזו שלי. פעם, כשהייתי קטנה ותמימה יותר, הייתי מציירת בלי סוף. כולם סביב היו משבחים את הכישרון שלי, אבל אני תמיד ציירתי רק בשביל עצמי, ואולי קצת בשביל אבא, כי רציתי שהוא יראה שהוא מצליח לגדל בת כישרונית ולא רק בכיינית.

בגיל 6 ציירתי בצבעי שמן כד עם ורדים ועד היום אבא מזכיר לי כמה שהציור היה טוב, כמה שהשקעתי וניראיתי מצחיקה עם הלשון משורבבת אחוצה בזמן מריחות המכחול.

ואז כשבגיל 13 התחלתי לצייר דברים באמת באמת רציניים, אבא בכלל התלהב עד השמיים וכל פעם שהיו באים החברים שלו, בדרך כזו או אחרת הוא היה מאלץ אותי, הצנועה, להראות את ציוריי. ועכשיו כל זה אבוד, והידיים שלי עצלניות וחסרות כל כישרון ועצוב לי כ"כ הרבה, שכמעט בא לי לבכות.

הידיים האלו פעם עשו כ"כ הרבה. היו כ"כ יצירתיות. והיום הן כלום, ורק אני אשמה.

פעם תפרתי והכנתי דברים פשוט מרהיבים מחרוזים וציירתי וכתבתי סיפורים ארוכים במחברות (ולא במחשב) וכל הזמן הייתי ממציאה משהו חדש להכין לאכול ותתפלאו, גם ניגנתי באורגנית ממש ממש טוב, מבלי שמישהו ילמד אותי. כן כן, היה לי חוש שמיעה מעולה ויכולתי לחזור כמעט על כל דבר בכוחות עצמי.

הלוואי והיה לי תירוץ. זה המחסור בזמן, זה פשוט שהכל אבוד אבל לא. אני יודעת שזה עוד קיים, שזה זורם בידיים ועדיין זורם קצת בלב. זו אני.

זו אני והפחדנות והעצלנות שלי והמחשבה המטופשת שכל מה שאני נוגעת בו, הופך לקקה. איך מתמודדים? פשוט עושים. קמים ועושים. אבל מחר, או מחרתיים, כי עכשיו אין לי כח. ואין לי זמן. אז מחר, כן. מחר. מחר אטפל בבעיה.

מבטיחה.

ציור שהתחלתי לפניי מספר חודשים. ננטש כקודמיו. אולי ביום מן הימים...