מדהים אותי כמה הרבה לא ידעתי, כמה הרבה סירבתי לראות ולהבין. כמה הייתי עיוורת, כמה שהייתי מרוכזת בכאב ובצער האישיים שלי, מבלי להבחין בדבר - מבלי לרצות אפילו לגלות טיפת הבנה.
ישבתי לי וראיתי Dear Johnn, מלטפת את ידך ברגעים בהם הזדהתי עם הבחורה מהסרט, ברגעים בהם שידרתי לך את המחשבות שעברו לי בראש - "אני יכולה לגמריי להבין אותה. אתה חושב שזה קל? חושב שזה נעים להישאר מאחור ולחכות לך ולאהוב אותך כ"כ חזק שזה כואב? חושב שזה רק געגוע חלול? טעות. כמה שאתה לא מבין אותי". ואז, אחריי שעלינו למעלה ונשכבת על המיטה, שקט כ"כ, הבנתי שמשהו לא בסדר, שגם לך רץ משהו בראש.
זה לא היה הסרט, זו הייתה השתיקה שלי. המועקה הזו שהחלה לבצבץ אחוצה מעבר למעטה העבה שכיסה אותי - הכחשה, ריחוק, הכאב הזה שרציתי להשאיר רק לי ולהאשים אותך בשקט, כי זה היה הדבר הכי הגיוני וקל לעשות. אתה הולך ומשאיר אותי כאן ואין לזה שום הסבר הגיוני, ואני לא רוצה לשמוע כלום, אתה שומע?
והשתיקה הזו נמרחה יותר מדיי ואני מרגישה שעוד שניה זה בא, עוד שניה זה מתגלה, יוצא לאור סוף כל סוף.
ואחריי תחנונים רבים מצידי, אתה נשבר ומספר לי... פשוט מספר לי הכל...
מספר על הקושי, על הריחוק, על הבדידות, החוסר יחס, הגעגועים העזים שאתה לא מרשה לעצמך לבטא יתר על המידה, כדי להמשיך להיות חזק,
כדי לא להישבר. מספר לי כמה שזה קשה, וגם אתה בידיוק כמוני מרגיש כ"כ לבד. וכל הלב והנשמה שלך - שלי. וכל המחשבות שלך נתונות לי, כל החלומות.
ואתה מספר לי על הדילמה, על החוסר ברירה. איך שאתה דוחף את עצמך הלאה במסלול שקבעת לעצמך, איך שאתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה יכול, שאתה כן תצליח, למרות הכל. ואתה לא יודע מה לעשות, כי הכל לא מובן לך והזמן עובר כ"כ מהר ובאותה ההזדמנות גם נמרח ללא סוף ואתה אבוד, אבוד אפילו יותר ממני.
ואני מתביישת בעצמי שראיתי אותך באופן שונה. חשבתי שלא אכפת לך מכלום. כזו אגואיסטית הייתי - ראיתי רק את עצמי. אני לא יודעת אם השיחה של אתמול הקלה עליי, לא עשה לי טוב בכלל לדעת שרע לך בידיוק כמוני. נהפוך הוא, הייתי מעדיפה לו נשארת אדיש, שהיה לך קל יותר. יש בך כ"כ הרבה רגש, כ"כ הרבה דברים שלא יכולתי לראות. ואני מצטערת על העיוורון ועל החוסר הבנה. אני פה, ואני שלך, ואני מחכה. ויותר מכל, אני יודעת. אני יודעת, ותודה לך על זה, שנתת לי להיות חלק - חלק מאותן המחשבות והרגשות שקשורות בי, בנו, בך.
הסופ"ש הזה עשה לי כל-כך הרבה דברים בלב, פשוט קשה לתאר. לא תיארתי לעצמי שאפשר לאהוב כ"כ חזק.
כמה תמונות מהימים האחרונים. היה אחד הימים המעולים, נסטינקה שלי אהובת ליבי ♥
ונכון, נכון, אני יודעת, אני שונאת ים ושונאת תמונות "היי צ'ק אאוט מיי ניו בגד-ים", אבל באמת שלפי דעתי התמונות מקסימות 
- - - - - - - - -
רגוע במשרד שלנו. שישאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Grinch
