תמיד הייתי שונה מאחרים, לא אהבתי להשתייך - רציתי להיות מעל כולם, רחוק מכולם, רק לא יחד איתם - עם האנשים שלא הבנתי ולא רציתי להבין.

תמיד הייתי מנודה מהחברה ודחיתי כל הצעות להשתייך לאחת מסויימת, מלבד פעם אחת לפניי שנים בה לקחתי חלק מקבוצה שהפכה אותי למשהו אחר ממה שהייתי - לרכיכה, ללא כלום, לילדה מפגרת. ובמבט לאחור וגם על החיים שעכשיו, אני לא מצטערת על כלום. אני מבינה מה זה להיות שונה מכולם, באמת. כך שאתה לא לבד, אתה יודע. אתה לא לבד. אני יודעת איך זה לא להתחבר לצחוקים ולדחקות של האחרים, איך זה להרגיש שאני מוקפת אידיוטים. זו לא התנשאות, ממש לא. זו אולי בגרות מנטלית מסויימת, או איזה חוש כלשהו שאחרים לא יכולים לפתח כי הם פשוט לא רואים, לא רוצים לראות.

ונכון שאני בודדה, בודדה ממש כמוך לפעמים, וכואב שאין איש בעולם שיכול להבין אותי לגמריי, שיכול באמת ליעץ, להרגיש, לכוון. ועדיין יש משהו קטן שמנחם אותי - שעף אף הבדידות, זה מה שמייחד אותי - להיות שונה מכולם, גם אם מרוחקת. להיות אני, בלי שום מסכות. וככה טוב, וככה זה צריך להיות.

ומעניין אותי רק איך זה ירגיש כשגם אותך לא יהיה לי, כשבעוד שנים מעכשיו אני אעמוד לבד בצומת דרכים נוספת. האם אשתלב, האם אתאים את עצמי לסביבה או אשאר אותה הבחורה המרוחקת והאדישה. ואם אין לי מקום בעולם הזה, שיהיה. אני אצור עולם משלי, ושכולם ילכו להזד-.