משום מה כבר לא כ"כ אכפת, להעביר את הערב הזה, ממש ממש לבד.

משום מה, זה כבר ממש לא משנה, מי יתקשר ומי בכלל לא יענה.

ומשום מה, אני דווקא כן ניראית יפה... ואולי זה כי אני פשוט משקרת, או שפשוט ממש ממש רוצה.

ובא לי לרקוד ובא לי להשתגע ובא לי דברים עליהם אף אחד לא יודע,

ובא לי לצרוח ובא לי לנשום ובא לי להיות שוב חלק מאותו החלום.

ואני כבר לא סופרת ימים וכבר לא מחכה לכל אותם צלצולים,

כמה שזה כואב וכמה שמיאש הם ממשיכים לומר לי... "אין מה לעשות, זה מה שיש".

ואולי פשוט התרגלתי, למרות שזה ממש לא רצוי,

אבל הלב כל יום נקרע לו, מתחנן להיות שפוי.

אז, שיהיה. וזהו. פשוט שיהיה.

להכנס למשרד, "בוקר טוב לכולם", הנה עוד יום בא וצריך לנשום לרווחה. והיי, אני כבר לא פקידה, אני משק"ית קורסים (עלק) וכל מי שחושב שהוא יכול לנגב עליי את הרגליים שלו כאילו הייתי סמרטוט ריצפה יכול לחשוב פעמיים, כי בפקידה יכולתם לזלזל אבל אני משק"ית קורסים אז עכשיו כבר אין לכם זכות!

תנגבו את הרגליים בכניסה למשרד בבקשה ואם אני רואה על הריצפה בדל סיגריה אחד, אני אכבה לכם את הבאה שתעשנו על הביצים, זה מובן? ואם אתם רואים את הנגדת משמעת אל תגלו לה שאני פה כי היא לא אוהבת אותי (אבל בעצם, היא לא אוהבת אף אחד אז גם אתם תמנעו מלהתקרב). וד"א המפקד שלי קצת קצת ערס אבל הוא בעצם בסדר, למרות שקשה למצוא שפה משותפת עם מישהו שמתנהג כמו בול עץ לפעמים... ולמרות כל התיסכול דווקא דיי נחמד לי במשרד המתפרק הזה ולמרות שדריה הלכה, יש לי את טניה ואת הלוח שעם הגדול שלי ואת העיתונים ואת החיילים ה"חתיכים" שרובצים ממש מחוץ לדלת כל יום ושואלים שאלות סתומות כמו "איפה זה ואיפה דה ולמה את כ"כ קטנה?". ואני ממש לא סופרת שעות, הן רצות מהר גם לבד ואני כבר לא מתעקשת לצאת מוקדם כי אין טעם, מילא הערב לא ימהר לבוא ומילא אין טעם, אני לא מחכה לכלום בערבים הרייקים שלי. רק באה הביתה, מורידה את המדים, מנקה את הבית תוך שניות, יושבת במחשב, מציירת בצבעי שמן כל מיני נופים מהאגדות וקוראת סיפורי שרלוק הולמס וחושבת לעצמי איזה גבר גבר הוא ומה הייתי עושה לו אם היינו נשארים שנינו לבד בחדר חשוך. "אלמנטרי, ווטסון היקר שלי", כן כן מיסטר הולמס היום אני איהיה הפושעת הקטנה שלך ואתה תחפש איפה שכחתי את הלב שלי ואני בטוחה שתמצא אותו עמוק עמוק בתוך הת... טוב, לא משנה, שרלוק, עדיין לא הגענו לשלב הזה ביחסים שלנו וספק אם נגיע כי אתה מכור לקוקאין ובמקום ללטף אותי ולנשום אותי אתה מעשן מקטרת ושוקע במחשבות ואותי זה מעצבן כי אני דיי בטוחה שאתה לא חושב עליי.

ואתה יודע, יש לי חבר דיי רחוק והוא בטח עכשיו מסתכל על הירח ומדמיין אותי וכל מה שאתה עושה זה לא לעשות כלום, ממש כמוני. ולמה כשאני מסתכלת על הכוכבים שלנו זה כבר לא מרגש אותי כמו פעם ובשבילי הם סתם עוד כוכבים בשמים והכל כזה חסר טעם וגם לי בא להתמכר לקוקאין ולשקוע בהזיות ולראות ראשים של כלבים ותנים אצל אנשים במקום הפנים המכוערות שלהם, כי חיות הן הרבה יותר יפות ואם כבר משהו נובח, אז עדיף שזה יהיה כלב ולא איזו נגדת משמעת או איזה מפקד. ואתם יודעים מה, אני שמה זין אחד גדול על כל מה שקורה פה, בחיים האלו, כי הם משעממים אותי למוות, למרות שאני בספק שהמוות עדיף, כי אז אתה מוצא את עצמך מרחף בחלל ואתה עוד יותר קטן ממש שהיית פעם וזה בטח כ"כ נאחס, ששוב בא לך לחיות. מעגלים חסרי כל היגיון ואף אחד לא מצליח להבין או לפתור את מה שקורה, גם לא הולמס היקר שהייתי עושה לו כמה טובות, למרות שאף אחד לא מוכן לעשות לי טובה אחת קטנה. ואלוהים כמה אפשר להרגיש לבד ולהמשיך להיות מוקפת אנשים ועדיין להיות כ"כ לבד כי אין אף נפש חיה בעולם הזה שיכולה למלא את מה שהוא הותיר אחריו ונדמה לי שגם כשהוא יחזור, גם הוא לא יצליח להחזיר הכל לקדמותו. אבוד לי, הולמס. מה תייעץ לי לעשות?

במקום לשוב אני אקשיב למוזיקה, כי כל מה שיש לי בראש זה שריטות.