זה אחד השבועות המסריחים ביותר שעברו עליי מאז שנפטרתי מחיטוליי. אני מניחה שלחרבן על עצמי ולטייל לי ככה במשך יום שלם יכלה להיות חוויה הרבה יותר נעימה מהימים האחרונים, למרות שההרגשה כמעט זהה לחלוטין. באם זה צבא או עבודה או חיי המשפחה הכ"כ סוערים שלי שמתסכלים אותי למוות, אני מוצאת את עצמי שואלת כל פעם מחדש אם הכל באמת שווה את ההשקעה הזו, את העצבים האלו וכל מה שאני מכניסה לתוך כל אותם התחומים. אני עובדת כמו חמורה כדי להשיג את זה ואת זה לשיפור איכות החיים הנחותה שלי ולא רואה את הכסף הזה בכלל - הוא קיים לו איי שם, מרחף לו בחשבון הבנק ובלתי ניראה ביתרה שאני מנסה לדחות לכיוון ה"חיובי ומעל האפס" בניסיונות שווא. השמנתי והתכערתי ואני שונאת את העובדה שהבגדים שבידיוק לפני שבוע ישבו עליי פצצות-אש-לגבות, היום ניראים עליי כמו שק תפוחי-אדמה ויותר גרוע, הם יושבים מעולה על החברה שלי שלפניי שבוע הם ניראו עליה כמו שק-תפוחי-אדמה. אני שונאת שלמרות ההרגשה המכוערת שלי אנשים מצליחים להחמיא לי ואפילו יש גברים מסויימים שמרשים לעצמם להתחיל איתי - כאילו, בחיי, תנו לי להרגיש מכוערת, בסדר? מותר לי. תנו לי לטבוע בשלולית המרה הזו כדי שכשאצא ממנה, זה ירגיש לי כמו נצחון-על-עצמי שכזה, שירגיש לי הרבה יותר מיוחד מאשר "היי, יצאתי מהדיכאון כי הבחור ההוא החמיא לי".

היום איזה טמבל שאל אותי אם אני אמיתית או סתם חיזיון תעתועים שהופיע ככה באמצע הבסיס-המדברי-השומם שלנו ואני הסתכלתי עליו במבט מוכה הלם - "אחי, אני רטובה ומלאת סבון, עיגולי זיעה תחת בתי-שחיי, שיערי מקורזל כמו שערה של כל עקרת בית טובה-סלאש-פקידה ממורמרת ואתה עוד אומר לי שאני ניראית כמו תעתוע".

באמת שלא ידעתי לאיזה כיוון לקחת את המחמאה הזו אז החלטתי שהבחור כניראה ראה סיוט מהלך מול עיניו ופה צחקקתי לי והמשכתי הלאה, מעבירה את המגב על הריצפה בתנועות סיבוביות תוך כדי תרועות ניצחון של "לא אכפת לי שאני ניראית סופר מגוכחת עכשיו!".

ובכל זאת, עדיין בא לי להציג את עצמי לראווה לעיתים, במיוחד כשאני מקשיבה למוזיקה האהובה עליי בשעות המוקדמות בבוקר תוך כדי נסיעה בטילטולית הנוראית שלנו.

"היי, יהיה נחמד לצאת למועדון ולהזיז את זה ואת זה ושכולם יפלו מהרגליים" ואז אני נזכרת שיש לי חבר שבטח אוכל בוץ עכשיו איי שם בשטח ומסתתר מאחורי שיחים מרוטים בניסיון להימלט מאיזה חבורת קופים שהחליטו לשחק בפלוש-וקח-לשבי (או השם יודע מה) וכל החשק לרקוד יורד לי לקורקבן ומתחרבן לו איי שמה בהרגשת אשמה כבדה שאיך בכלל העזתי לחשוב להנות בלעדיו, בלי החמוד שלי שממילא הוא היחיד שבאמת יכול להעריך אותי ורק את התשומת לב שלו אני רוצה (אני משקרת לעצמי פה - עובדה ואין לאן לברוח). אבל היי, הנטיעה להראות את עצמי לא נובעת מאיזה באג נפשי או איזה ריקבון במערכת היחסים שלי - נהפוך הוא. אני רוצה להרגיש טובה יותר ושווה יותר, אבל באיזה תחום לבטא את עצמי מבלי לצאת סתומה על הדרך? אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולכתוב את הסיפורים האלו שאני הוגה לעצמי תוך כדי אותה המוזיקה של הבוקר - אולי אפילו יצא לי מזה איזה תסריט טוב שאני אוכל לשלוח לסניה כדי שהוא יגיד לי "נדוש, מפגר ולוקה בחוסר טעם. אם היית משתמשת קצת בהומור הרוסי שאני מוכר לאנשים, אולי היה מצליח לך, חבל".

ואני שואלת את עצמי - למה אני לא מרגישה טוב מספיק? למה אני אף פעם לא מסופקת ממה שאני עושה? כאילו, תפסיקי כבר, קרו. הציור שמן ההוא שציירת לפניי חודש, עם הנוף של היער הסתווי עם העצים הצהובים\אדומים באמת באמת היה מוצלח בשביל ציור-שמן-שני. ושלטת בצבע באופן מעולה והכל יצא בפרופורציה ובכללי הוא נראה אחלה והיי, הייתי קונה אותו מעצמי אם באמת הייתי בטוחה שהוא שווה משהו (כמו כסף).

ולמה כשאני קונה טונות של בגדים הכל ניראה טוב עליי בחנות ואז כשאני חוזרת הביתה פתאום אין לי איבזור מתאים ופתאום חסר לי תיק שישלים את ההופעה ופתאום אין גם נעליים ובכלל איכסה איזה בגדים מכוערים ולמה עליה הם ניראים טוב יותר, הרי זה אותם בגדים, כוסעומוערס.

ולמה כל פעם שאני מתאפרת ויוצא לי משהו באמת יפה שכל בחורה תגיד לי "יאאא, איך עשית את זה?", הכל ניראה מעולה במראה של הבית ואז במראה של הבסיס זה ניראה מגוחך ואז אני מתחילה למחוק הכל בצעקות של "שיט זה לא יורד! למי יש מגבון להסרת איפור?".

ולמה לעזאזל אחריי שלמדתי לרקוד סטרפטיז מקצועי (כן כן, אני זונה מלוכלת ומה שתגידו אבל היי אני אוהבת לפנק את הגבר שלי אז אתם יכולים כולכם לקפוץ הופה היי), למה כשהוא כאן פתאום כל האומץ בורח לי לתחת ואני מבצעת איזה ניענוע תחת זול שלא עושה כלום בתאכלס (או לפחות ככה זה מרגיש) ופתאום אני זזה כמו איזה בול עץ ומתחילה לצחקחק כמו איזו טמבלית במקום לעשות את מה שאמא כרמן (אלקטרה) הטובה לימדה?

אוח, מישהו יסביר לי את ההיגיון הנשי הזה (או איזה היגיון שזה לא יהיה) בכך שאני פשוט לא מסופקת מעצמי ומרגישה כאילו הזנחתי את עצמי (למרות שההפך, אני כל יום רק מנסה להעשיר את עולמי -אפילו התחלתי ללמוד צרפתית ואיטלקית והולך לי פשוט נהדר-) למה למרות הכל זה פשוט נראה ריק וחסר טעם ואחריי דקה נוספת של מחשבה זה פשוט שוב לא מספיק. פשוט לעולם לא מספיק.

ואולי פשוט חסר לי קצת (+++) ממנו.

גם כן, "אני לא יכול לדבר עכשיו -קשששש- אין פה קליטה -קששששש- אני אוה-קששששש-'תך-קשששששש".