כבר זמן רב לא הרגשתי נבגדת כל-כך. בטחתי בה, אימצתי אותה לליבי והפכתי אותה לחלק ממני ואילו היא בחרה לנטוש אותי ברגע בו הכי הייתי זקוקה לה, ברגע בו זעקתי נואשות שתיהיה איתי, שתתמוך, שתחזק.

עמדנו על רציף הרכבת - הוא, אני ואת. ואני חייכתי אל שניכם, אלייך כממתיקה סוד (הרי רק את יודעת מה באמת מסתתר מאחורי החיוך הזה, מאחורי הדממה) ואליו, כאל האיש שאהבתי יותר מכל האנשים בעולם. חיבקתי אותו חזק חזק ולחשתי לו את אהבתי ואת געגועי. וכשעלה לרכבת, הסתכלנו אחת על השניה ואז שוב בעקבותיו. הוא נופף ונופפנו גם אנחנו. הוא חייך ואילו את התחלת להתערער. "תחזיקי מעמד", חשבתי.

רעדת. דמעות נקבו בעינייך ולאט לאט גם בעיניי שלי. רצית לרוץ אחריו אך לא נתתי לך, משאירה אותך מקובעת במקומך, מתפרקת אט אט לאלפי חתיכות.

הפחד שלך חדר גם אליי, הדביק את עצמותיי בקור שלו, מעך אותן לאפר.

רציתי לאחוז בידיך אך בין רגע נקרעת ממני, כנשמה סוררת, תועה. רצת כאחוזת דיבוק אחר הרכבת המתרחקת וגם כשצעקתי לך לעצור, להיאחז עוד טיפ-טיפה בשפיות, את המשכת בשלך. מעדת על פסי הרכבת והתרסקת לחלוטין על האספלט הלח מדמעות.

נותרתי לבד על הרציף הדומן, משותקת, המומה. איך ברחת ממני ככה, חלשה שכמותך? חשבתי שתישארי לי לפחות את, כי הרי לך, בשונה ממנו, יש ברירה, יש אפשרות להישאר. ואילו עכשיו אני כאן, עם הלב לבוש המדים המתרחק באותה הרכבת ואיתך, חברתי היקרה, מנופצת לרסיסים על סף העולם. חברתי היקרה, אופטימיות נפלאה שלי. איך ברחת לי ככה, ממש מבין האצבעות.

טקס כומתה בפרדס חנה. כמה שהוא זהר באותו יום. כמה נפלא.

Tim Mcgraw - Please Remember Me

אגב יש עיצוב חדש בבלוג. הידד. וישרא שוב דפק לי את השיר מיוטיוב. צפוי.