איך זה שאני פשוט לא מצליחה לממש שום חשק\רצון\צורך שמתעורר אצלי וגוועה ומת לו בידיוק אחריי שעה...?

שמישהו יביא לי כאפה על כל פעם שאני שואלת את עצמי "מה הטעם בכלל?", הרי הכל תירוצים-תירוצים.

וכמובן שהחיים מחייכים לרוב ולא באמת רע, אבל רייק לי עמוק בפנים ויש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לשנות ולעשות ולעלות ולפרוח וכאילו מישהו מסמר את התחת שלי לריצפה ואני מרגישה כבדה כמו פילה.

חוסר מוטיבציה מוחלט, מעולם לא הייתי עצלנית כ"כ. רק חסר לי להשמין עכשיו מכל העצלנות.

ודווקא כשלמדתי לחיות בשלום עם הישבן החצוף שלי

הצבא הזה סוחט ממני הכל. באתי בגישה הכי טובה שיכולתי לגייס לעצמי, השקעתי, עשיתי, באמת נהניתי. שיט, אפילו פיזרתי אהבה אין סוף - כעמט יצאו לי קשתות צבעוניות מהאחוריים מרוב שחיבקתי ואימצתי לליבי את עצותיו של המפקד-הנורא-צעיר שלי שאמר "העיקר לבוא מחוייכת". ומה?

כל יום אותו החרא, כל יום אותה חוסר ההערכה. ושלא תבינו לא נכון, דווקא נחמד לי וטוב לי, אבל כמה, אני שואלת כמהההה אפשר לזרוק לי בדלי סיגריות על הריצפה? נמאס לי מהזבל שאנשים משאירים אחריהם, אם הוא בא בתור בדלים או סתם הרגשה מחורבנת שהם משאירים עליי.

אוף.