זה אחד מהלילות האלו שאני לא יכולה לתאר במילים. החלומות האלו כל כך סוריאליסטיים ועם זאת כל כך מציאותיים. מזמן לא ראיתי יופי שכזה...

אם רק יכולתי לכתוב על הכל, לספר, לתאר. זה בלתי אפשרי, באמת. אין שפה למראות כאלו, אין שפה.

אני רק יכולה להגיד שעפתי מעל עולם יפייפה שהיה מורכב מאיים קטנים ומרהיבים ביופיים - שדות ירוקים ויערות נפרסו עליהם, מנוקדים בבתים קטנים עם גגות אדומים. והמים סביב היו כ"כ יפים (אומנם לא צלולים), ומגעם היה כל כך מלטף...

ומאוחר יותר, ביער ההוא שכאילו לא היו בו שמיים מרוב שהיו יותר מדיי עצים - כשמצאתי אותו סוף סוף, מתבונן בפסל גדול של יד פרוסה, מתפלא איך האמן העביר את הסדקים והתביעות של העור. "מדהים", לחש לי, הסתובב וחייך. "ואולי נלך לראות את הציפורים? הם חוזרות עכשיו". והיו שם המון ינשופים בצבעים כל כך כל כך יפים... אלוהים...

אילו יכולתי לבחור בין שני העולמות, ללא ספק הייתי בוחרת בעולם החלומות שלי. זה המקום היחיד שאני יכולה לכנותו "שלי". זה המקום היחיד שאני לא תלויה בו אלא הוא תלוי בי. אני יכולה לעצב אותו, לשחק בו, לחיות אותו, להיכנע לו ועדיין - הוא ישאר שלי לתמיד.

וככל שהעולם הזה יכול להיות נוראי ולהפוך לסיוט, לפחות אני אוכל להישאר בטוחה שהכל חלק ממני, ולא מאף אחד אחר. אלו הם 4 הקירות שלי, מה שמנחם אותי ברגעים הכי קשים. "טוב, יש את הלילה, לפחות".