לא ויתרתי על החלום שלי לחיות לבד - זה נותן לי כח לשאוף להגשים אותו, נותן לי כח לדמיין את החדרים שאעצב לבד, את המדף של הדיסקים והמראה ופינת ההחטלה שתשמש אותי כארון בגדים. אני תמיד חושבת לעצמי איזה כלים אקנה לעצמי ותמיד עולים לי בראש סכיני פלסטיק ורודים וכתומים כאלו (ילדה תראומטית, מפחדת להחתך שוב הא?) וגם צלחות צבעוניות בכל צבע אפשרי. אני מדמיינת את עצמי מתקשרת לנסטיה, דימה ואלכס, "ח'ברה, אני צריכה עזרה עם הספה, יש אחת באקסודוס, מכוערת טילים אבל זה מה יש", ואריק יציע את עצמו להסיע אותי לעשות סבב בחנויות כמו אייס והום סנטר, שאני אבחר לעצמי שולחן קטן לציור\כתיבה ומנורה, ללילות בהם אני לא אוכל להירדם ואיהיה חייבת לכתוב. בטח ההורים יקנו לי מחשב נייד, כדי שלא אמות משעמום, ויעזרו לי קצת לשלם על חשמל או מים. טוב, אני נסחפת שוב בחלום. נוק נוק, המציאות כאן!

היה לרוני יום הולדת ב-21 לחודש. אני מוצאת את עצמי מתייחסת אליה אחרת, אולי כי אני מבינה שהיא סוף סוף מתחילה להתבגר ולהבין דברים שקורים סביבה ואולי כי היא קצת פחות עצלנית מפעם. היא קצת עלתה לי על העצבים כי בשביל ילדה בת 12 היו לה יותר מדיי דרישות. ארוחה ב-200 שקל בפיצה, משחק מחשב ב-140, בובה של ג'ירף - 50 ש"ח, ערכת ארכיאולוגים - 50 ש"ח, וכמובן ("אל תשכחו!!!") 350 ש"ח לבזבוזים.

כאפת מציאות, באיזה סרט היא חיה? וקיבלה כמעט הכל בסוף... איזה עולם אכזר.

עכשיו הג'ירף שלה זרוק איפשהו בסלון, אבל לפחות את משחק המחשב היא באמת העריכה. לא עוזבת אותו לשניה.

"תיראי איזו מפלצת תוקפת אותי!", וזה סוחף גם אותי, ההתלהבות הילדית הזו ממשהו חדש, מאיזה משחק מחשב שמצליח למלא את עולמך בין רגע.

התקופה האחרונה הייתה אחת המייסרות. יותר מדיי שינוים, יותר מדי מכשולים, יותר מדי דברים ואנשים שעמדו בדרכי ועד עכשיו אני לא מצליחה לסדר אותם כפי שצריך, לארגן הכל ככה שיהיה לי קל בתוך העיסה המטמטמת הזו.

כמה קשה לי להסביר את עצמי מבלי להתמוטט, וכמה קשה לאנשים סביבי להבין אותי ולתמוך בי בדרך הנכונה, מבלי לפגוע בי.

אני עומדת בפניי תקופה לא פחות קלה, רק שאותה אצטרך לעבור לבד, כי לא יהיה מי שיחזיק אותי. האיש שלי עוזב להרבה מאוד זמן, במהלכו צריכים להפתר ולהשתנות כמה דברים עיקריים, בנו או בסובב אותנו. אני צריכה לחשוב לעומק מה אני עושה עם עצמי מכאן, אם אני ממשיכה להיות אני עצמי או משתפרת, למרות שזה יהיה מאוד מאוד קשה. יש לי נטיה להכשיל את עצמי עוד לפניי שאני מנסה, וזה משהו שאני אצטרך לחסל בעצמי ממש בזמן הקרוב, אם אני רוצה לשרוד את זה. אני אצטרך להכריח את עצמי ולהלחם בעצמי ופשוט להצליח, כי אין לי ברירה אחרת. וכשהוא יחזור, אני איהיה מוכנה לעשות אותו באמת באמת מאושר, פי 1000 מעכשיו.

בקיצור, יהיה בסדר. את זה אני מבטיחה לעצמי, וכידוע, לשקר לי זה כמעט בלתי אפשרי

ישראבלוג האלו פשוט גרועים, תמונה אחת לוקח לי לעלות אלף שנה