אין דברים מושלמים. פשוטו כמשמעו. יש היגידו כי זה אך ורק לטובה - כי אם היו הדברים מושלמים, לאן יכולנו להתקדם עוד? עד כמה יכולנו להשתפר?

ויש הישארו בדעותיהם הפסימיות ויבחרו לדבוק במחשבה שחוסר שלמות נודעת אך ורק ביכולתה להרוס דברים, מה שנותן לנו את הזכות לראות את חצי הכוס הריקה.

אין דברים מושלמים, ומכל האפשרויות העומדות בפניי אני בוחרת להתעלם מהאפשרות להשביח את הדברים ולשפרם ולדבוק דווקא באכזבה הבאה בעקבות אי השגה של דבר כזה או אחר, כי הנה, רציתי רק עוד קצת כדי להרגיש מסופקת, וזה פשוט לא קרה.

אז כשאני חוזרת הביתה אחריי יום ארוך רצוף אמוציות חזקות של אושר, עצב, עייפות וכוליי, יש לי את השעה הזו לפניי ההרדמות לחשוב לעומק אם בחרתי היום להרגיש נכון - אם לא התבזבזתי לחינם.

כשאני מביטה על התיקרה בלילה, עליה מרצדים אורותיהן של המכוניות העוברות בשכונה, ועסוקה באותן המחשבות, אני מגיעה למסקנות אליהן לא יכולתי להגיע במהלך היום ושואלת את עצמי איך זה שדווקא בלילה אני נהיית צלולה וברורה יותר כלפיי עצמי. איך זה שהתודעה פתאום מחוברת לנפש והכל ניראה פשוט לחלוטין, ללא שום תסבוכות. אני מבטיחה לעצמי לזכור הכל למחרת, אפילו חושבת לקום מהמיטה ולרשום לעצמי את כל המסקנות אליהן הגעתי ותמיד נכנעת לעייפות ושוב מבטיחה שמחר, מחר הכל יהיה בסדר, אני לא אסטה מנטיב החשיבה הנוכחי, לא אברח ל"אני" אחרת, הזו שלא יכולה לחשוב ולהרגיש

כמו שצריך, ההיא הלהוטה ליפול ולהישבר.

לא הכל מושלם. אני חוזרת על המשפט שוב ושוב בראשי. החיים שאני חיה אינם משולמים. הספרים שאני קוראת, החלומות אותם אני חולמת.

האהבה שלי לא מושלמת, ואני רחוקה עידני עידנים מכל שלמות אפשרית. אין שירים מושלמים ואין דרכים מושלמים, ואפילו היום של אתמול, אחד מאותם ימים נהדרים שאזכור תמיד בעתיד, לא היה מושלם. ועדיין, בלילה, כשאני שוכבת ככה עם האורות על התיקרה, זה בסדר. איכשהו, הכל עוד יסתדר.

אני שוכחת לכתוב מה שרציתי. אולי בכל זאת הייתי צריכה להכריח את עצמי לקום מהמיטה אתמול בלילה ולרשום את הכל.

ומילא, הרי הוא כמעט נרדם במיטה ומי יחבק אותו אם לא אני... אז לא הכל מושלם. אז שיהיה. הרגע הזה הוא בסדר, וממש נחמד לי בלב.

ואם בחוסר שלמות אפשר למצוא את האושר אז למה לטרוח להפוך הכל למושלם? אז דיי. דיי לחשוב שזה חריג ושגוי. לא הכל מושלם בעולם, וזה הדבר הכי מושלם שקיים.

לילה טוב. Missie