את יודעת, כבר מזמן לא יצא לי להרגיש שאני חיה באמת, כאילו שאבו ממני את טיפת הסקרנות האחרונה שלי לחיים.

אני כל הזמן חושבת איך זה לאהוב משהו באמת, איך זה כשיש משמעות אמיתית לחיים. אני זוכרת שפעם אהבתי לרקוד. מסתגרת בחדר, מוזיקה בפול ווליום, מכנס צמוד והאנרגיות והתחושות שלי, ולעזאזל עם העולם. אני זוכרת שפעם לרקוד היה לבטא את האני הפנימי שלי. זו הייתה ממש אהבה אמיתית, שנמוגה לה עם השנים. אני זוכרת שפעם אהבתי לצייר, ואלוהים עדי, הייתי טובה. שעות ארוכות עם העפרונות ביד והייתי כל כך שקועה ומאוהבת בדף, וזה היה ממלא אותי וכשהייתי מסיימת ורצה להראות לאבא והוא היה אומר לי "איזה יופי", הייתי מתמוססת מרוב שמחה. אני זוכרת שאהבתי פעם לכתוב. שירים, סיפורים, אגדות, הכל. וזה היה מעניין ואנשים אהבו את זה ולא הרגשתי רייקה ונבובה כמו היום, כי פעם באמת היה לי מה לאהוב.

היום אני רק נכשלת. מנסה להשיב את האבוד ולא מצליחה. אני דוחה הכל למחר, כי מפחיד אותי להתחיל כבר היום. כי מה הטעם להתחיל, אם אני לא שווה כלום. אם אני מפחדת לרקוד כי אני קטנה ומכוערת וכל כך רזה במקומות הנכונים ושמנה ברגליים שזה פשוט מטמטם... ומה הטעם לרקוד כשאני לא מצליחה לחייך תוך כדי ואפילו אין לי איפה ואין לי טיפת פרטיות. הרי מה הטעם, אני בכלל שונאת מועדונים, ואולי כי הייתי באמת כ"כ מעט וכמעט אף פעם לא באמת הצלחתי להשתחרר... וגם כשהלכתי, תמיד היה משהו שעצר, שמנע, שהרס. שישב לי שם על העורף ואמר לי "כמה שאת ניראית מגוחכת מהצד. גמכן חשה את עצמך אמ.טי.וי". ועכשיו כשאני מנסה לצייר אני מבינה כמה שהכשרון התבזבז והידיים שלי עקומות ואני לא מצליחה בכלל כלום. אני עצלנית מדיי מכדי לנסות שוב ושוב, כי עד שאגיע לתוצאה שתספק אותי הדרך תיהיה רצופה כשלונות ואני עייפה ומטומטמת מדיי מכדי להגיד לעצמי שלא נולדים ציירים ושזה דורש קצת אימון כי כנר לא יכול לחזור לנגן כמו פעם אחריי 20 שנה הפסקה וכוסאמק עם הידיים שלי, לאן נעלם כל הכישרון?!

ועכשיו בכלל לא יוצא לי לכתוב. הרעיונות עוד בראש, אבל השפה עמוק בתחת. ואני קוראת ספרים אפילו יותר מפעם ואוצר המילים עשיר, אבל העצלנות המשתקת הזו והדחיה והפחד שאני כזו מטומטמת ולא יצליח לי כלום. אותם השירים שמפיחים בי חיים לכמה דקות וזרימת הרעיונות החדשים שאני נשבעת לכתוב... "כשאחזור הביתה, זה הדבר הראשון שאעשה", ובמקום לכתוב אני משחקת בסימס שעות, כי הרבה יותר קל לחיות חיים של אחרים, כי את יכולה להתחיל הכל מהתחלה ובמקרה הגרוע להטביע את הסימס שלך אם היא יצאה שרוטה כמוך. ויש שם כסף, המון המון כסף שאת יכולה להשיג בעזרת צ'יט מסריח והכל כ"כ קל, כ"כ קל, אלוהים. ואת יודעת, אני בחיים לא איהיה במאית. כי אני לא באמת באמת רוצה את זה. כי אין לי אהבה מטורפת לתחום. אין לי אהבה מטורפת לכלום. לא לאנשים שבחיי, ולא לשום דבר אחר. כי אני רייקה ומשעממת, כי אין בי כלום אמיתי. יש את הספרים שאני חיה בהם ויש את הסימס המפגר הזה וזהו, אין יותר כלום. אני לא באמת אוהבת לרקוד או לצייר או לרקוד. ובתחת שלי עולם הקולנוע, ואפילו לנגן על כלום אני לא יודעת ולא באמת רוצה. אין בי תשוקות. וכן, גם סקס לא מעסיק אותי. זין על סקס וזין על הכל.

ואני מנסה לחפש משמעות מזורגגת לחיים האלו וכל פעם אומרים לי עזבי אותך מה זה שווה מילא הכל נועד לקמול ולגווע אז למה ללמוד צילום או תסריטאות ולמה לכתוב סיפורים שאף אחד לא יקרא ולצייר ציורים שלא ירגשו אף אחד. ואז אני מחפשת שוב משהו קטן לאהוב אבל זה נושך אותי בחזרה ומטלטל אותי לתוך המציאות הזו ואני שוב אומרת ולעצמי שיט איך יכולתי בכלל לחשוב אחרת ומתאכזבת ש לך כל פעם מחדש. אז כן, כשאני רוצה לקנות לעצמי כלב מזדיין שיגדל להיות יותר גדול מהבית שלי ומישהו בא ואומר לי כמה שזה נשמע לא מציאותי זה מחרפן לי ת'שכל כי הנה היה משהו שיכולתי להיאחז בו ולהרגיש חיה כי אותו אני לא אדחה ואגיד כל הזמן "מחר, בייבי, מחר", כי הוא פאקין ימות לי. והנה המשהו הקטן הזה שיכולתי לאהוב ולחבק ולהגיד לו "יש לך מזל, חמד נפשי, כי אני אוהבת אותך הכי שבעולם", חולף עם הרוח ועוזב כמו שהכל נועד לעזוב ואין לי במה להשקיע ואין לי מה לעשות. אז הנה אני עם הציפיות השבורות שלי וחיים רייקים שאפשר להחנק מכל האוויר הזה וזה כל מה שיש לי להגיד. שאני מאוכזבת מעצמי ומהחיים, ועוד אמרו לי שזה אחלה עולם...