אם לא אני, הבית הזה כבר מזמן נהייה מזבלה מטונפת, ואם לא אני, האחות הקטנה שלי הייתה גדלה להיות סתומה בידיוק כמו הבינונית.

אם לא אני, אבא כבר מזמן היה מאבד את העשתונות שלו ומתנהג כמו פר רוסי מפגר, ואם לא אני, אולי אמא הייתי ניראית עכשיו כמו בת מאתיים, למרות שהיא בת 40 סה"כ. 

אני שואלת את עצמי מה יהיה על הבית הזה ועל האנשים שחיים בו כשאלך. אני מדמיינת לעצמי תמונה דיי מזעזעת בה אני נכנסת הביתה אחריי חודש וחצי באוניברסיטה, על הריצפה גללים רבים שאף אחד לא טרח לנקות, השטיח מלא אבק, אבא איפר בכל הכוסות האפשריים בבית, אמא לא סידרה בארון את הבגדים הנקיים אז הריצפה של המטבח פשוט נהייתה ארון כללי שכזה, יש המון כלים בכיור, שנזרקו לשם יחד עם שאריות האוכל ואחותי הקטנה לובשת אותו חיטול כבר שבועיים וחצי והיא הספיקה לחרבן לתוכו כבר 50 פעמים לפחות. בטח אף אחד לא יטרח לנקות אחריי הכלב כשהוא שוב ישתין על המיטה ואמא תלבש מכנסיים עד הפופיק ואת החולצות טי-שירט שלה תוריד עד אחריי החגורה ושוב תתאפר כמו ערפדה ותקלל כמו שרק זקנות אוקראיניות יכולות (ומה הקשר שלנו לעדה הזו בכלל, אני לא מבינה). רוני לא תעשה את השיעורים שלה חודשים על גבי חודשים ובטח כשאעזוב ישירו אותה כיתה פעמיים-שלוש ולאף אחד לא יהיה אכפת. לא מהחינוך, לא מהערכים, לא מהניקיון ולא משום דבר אחר מלבד עצמם.

כמה טוב שיש אותי, וכמה שבא לי מהר מהר לעזוב...

מעבר לזה, יום העצמאות השנה היה הגרוע ביותר בחיי. רעיון שניראה חביב בתחילה הסתיים בהרבה עצבים ובחוסר פואנטה מוחלטת. לקח חשוב - לא יוצאים מהעיר ביום עצמאות, אלא אם כן יוצאים יום קודם. נסענו לאשקלון - במטרה להגיע לחוף - ונתקענו שעתיים וחצי בפקקים. נואשנו קילומטרים ספורים מהחוף ופשוט חזרנו לעיר רק כדי לטחון פלאפל ב1 וחצי בלילה ולחזור הביתה כמו חבורה של מפגרים. למרות הכל היה לי כייף עם האנשים היקרים שלי. כמה מוזר.

לא רק שאני תפוז בתמונות אלא גם שהאיכות קקית. עמכם הסליחה, לא למדתי להשתמש באייפון עדיין...

 + בא לי להוריד 3 ליטר של בירה ויינשטפן או הוגרדן וללכת לרקוד עירומה על החוף.