"הוא כזה נפלא, כזה ג'נטלמן, כזה מדהים, כזה בחור רציני, כזה חבר טוב, כזה ילד מתוק, כזה מתחשב, כזה חם ואוהב, כזה שרמנטי, כזה סקסי, כזה מקסים ויפה".

אני שומעת את המשפט הארוך הזה יוצא מבין שפתיה כמו נהר של חמאה. רך, חמים ונעים. הוא מלווה ע"י קול שקט של גלים, ואנחות של הנאה. אני מדמיינת פאלוס מוקה חלק וארוך בין שפתיה. מפשק אותן לאט, בשיא העדינות. הלשון שלה נעה אחוצה ועוטפת אותו, והוא חודר פנימה לתוך הפה הלח והחם שלה בקול רטוב, כמעט מתחנן. היא עוצמת את עיניה ולוקחת אותו עמוק, עמוק, חלק. הגלים מכים במזח וקול האנחות והגניחות מתגבר. היא רוטטת וצורחת לעוד, וכל התמונה הזו מתפוצצת לי בראש בכזו זעקה של כאב שאני שונאת אותה, שונאת אותה מאוד על זה שהיא אמרה את כל הדברים האלו, שראיתי גם מבלי שתזכיר ותראה. אני שונאת אותה על זה שהיא פיזית קרובה יותר, וכל כך מלאת ביטחון, וכניראה מודעת לזה שזה מעצבן ומטריף אותי, והיא סוחטת אותי ומשחררת חיוך ניצחון. היא באקסטזה. היא יודעת שהיא פירקה אותי לגורמים. ילדה שובבה. 

"אני יודעת", אני עונה לה. "אבל לא כי הוא הראה לי. יותר על בסיס תחושתי". ואת יודעת מה עוד? התחושה הזו נולדה בי מזמן.

עוד לפני המילה הראשונה שזרקתי, עוד לפני השלום הראשון. אני יודעת. כי הגוף שלי אמר לי. כי הראש שלי גילה לי את הסוד הכמוס.

וטבעתי בזה. טבעתי בזה חודשים. בזה, ובסרטים שאכלתי ובמרק שבישלתי ובתוך הלבה הרותחת הזו שלקחה אותי ושרפה אותי וזיינה לי את כל החיים.

זה כואב לכמה רגעים. כואב לשמוע כמה שהוא נפלא בעיניה. אבל עוד יותר כואב לשמוע שעוד מישהו הבחין בזה. לרגע אני מסתכלת עליה וחושבת כמה היא צבועה. היא לא באמת יודעת. היא לא באמת מבינה. ואז אני נזכרת שגם אני, בידיוק כמוהה, אני אף אחת בעצם, ואני לא יודעת כלום.

לא יודעת מה באמת קורה אצלו בפנים ומי הוא כשהוא לבד - למרות שמשהו בי מבטיח שכשהוא לבד הוא הופך להיות גבר אחר. גבר פילם-נוארי עם מעיל ארוך וסיגריה בפה. גבר שהולך בסמטאות חשוכות. גבר שמציל עלמות במצוקה. ולא עם כוחות על, אלא עם הכישרון המסויים שלו, שאף אחד מלבדו לא רואה. הוא זאב בודד יותר ממני, ובבקרים הוא עוטה על עצמו עור של כיבשה. וכשהעדר מתאסף סביבו, הוא פועה חזק יותר מכולם; מנסה להסתיר מי שהוא באמת. חשים את זה עליו. מריחים את זה מקצה השערה עד קצה החוטם - משהו בפנים שלו המסותתות מדיי, המפוסלות ביד אוהבת, משהו בפנים הציוריות האלו אומר שיש שם משהו נוסף. 

זה מעציב אותי. מעציב אותי שאני רואה משהו שאני לא צריכה לראות. מעציב אותי שקייט צדקה כשהיא אמרה לי שיש לי נטיה להסתכל על אבן, ולדמיין במקומה יהלום. "shit will stay shit, no matter how you look at it" היא אמרה לי. יש לי את הנטייה לייפות דברים מכוערים ושבורים, ואת האמונה התמימה הזו שכל דבר הוא שלם ויפה.

* 

שונאת אתכן, נשים.

אתן עם הציפורניים החדות שלכן והאצבעות המתלפפות והלשונות המלאות דבש שיורקות ארס כשאני רק מפנה את הגב. אתן עם החיוכים היפים שלכן והשיניים המושחזות והמרפקים המשופשפים והרגליים שנפתחות רק כי אתן משוכנעות שאם כל העולם יכול לצאת משם, אז כל העולם יכול גם להכנס.

אתן מסרסות אותם. אתן מסרסות את עצמכן. אתן מסרסות אותי, שמוכנה לאהוב, שמוכנה להסתכל, שמוכנה לגעת ולהבין ולתת את הכל. אותי, שאני אמיתית וכנה וכל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת ולעשות אחרים מאושרים קצת גם כן. בגללכן אני צריכה לשתות ליטר בירה כדי לשחרר לא רק את הגוף, אלא גם את כל המחשבות. בגללכן אני יושבת על הבאר ובוכה כי לא מצליח לי, לא מסתדר לי כלום לא בראש ולא בחיים. ובגללכן אני מאושרת. כי המלחמה הזו מספקת, והיא מחייה אותי ומעירה בי את הלוחמת שנרדמה בי מזמן. זונות קטנות שלי, כמה טוב שאתן קיימות.

*

אני סתם מזיינת במח. 

מסורסת נולדתי, ומסורסת כניראה שאמות.

מאז אותו לילה קר ודוחה שעבר על כוחותינו, נרגע בי משהו בביפנוכו של הנפש שלא נתן לי מנוח ימים ארוכים.

הוא כבר לא מפרכס ולא מתבייש ולא נושם בכבדות ולא מעיק ומציק ולא מתרגש כמו ילד קטן. משהו בי השתחרר וחייך והואר, משהו בי הבין שיש הבדל גדול בין להרגיש מאוהבת, לבין באמת ובתמים לאהוב. 

באיזה עולם נפלא אנחנו חיים. שומדבר לא מובן והכל פתוח והכל כל כך, כל כך נהדר.

*

לפניי יומיים התעוררתי עם שני חתולים במיטה. האחד ג'ינג'י שמנמן, פקעת של רטט ו"מיאו" קטן ושקט. השני לבן כלובן הלבנה, רזה ונינוח - נוחר לו בשקט לתוך הכרית. בוקר יפה שכזה, שטוף שמש ואנרגיה טובה.

היום התעוררתי עם שתי בלונדיניות יפייפיות זרוקות אצלי במיטה. האחת התחבאה מתחת לשמיכה, מתעוררת לה לפרקים וממלמלת לי "קוקי", כשהיא שמה את ידה העדינה הקטנה מסביבי. השניה לא הפסיקה להתגרד מאחורי אוזן ימין, וליקקה לעצמה שם למטה בקולות רטובים. "ג'סי, תרגיעי", אני אומרת לה ומזיזה אותה עם הרגל. אבל היא כבדה וגדולה מדיי ואחריי 3 סיבובים במקום היא שוב נוחתת לי על הבטן ומסתכלת עליי בעיניים גדולות עצובות. "כלבה טובה", אני אומרת ומגרדת לה את האוזן אכולת הפרעושים.

לחיי בקרים כאלו, בהם אני מתעוררת ביחד, ומרגישה לגמריי לבד. וזו הרגשה ניפלאה - שישנתי לילה שלם של אושר ונחת, ושלא הופרעה שינתי אפילו דקה, גם כשישנו איתי אנשים (וחיות) כמעט זרים לי באמת.

שלום. הלכתי.