קשה לי להגיב לזה, כי יש בי כ"כ הרבה רגשות מעורבים של שינאה, כעס, אכזבה, מועקה וצער.

אין לי הרבה מה לומר, רק שהמדינה ספגה מהלומה חזקה של ממש עקב ההמתנה הבלתי נסבלת שהתגלתה כחסרת תכלית כלשהי, כי לא היה באמת למה לחכות. האמת, זה היה דיי צפוי שהחטופים שלנו יחזרו בתור גופות אבל תמיד הייתה תקווה קטנטנה לעתיד טוב יותר, לשיבה של בנים חיים הביתה, לתחילתם של חיים חדשים אחריי כל הסבל והדמעות.

והיום המדינה התאכזבה פעם נוספת וויתרה על אחד מהם, אחד שיכול לעשות את המצב לגרוע יותר בבוא היום, כשיגרום סבל לעוד משפחות, לעוד אנשים.

הידיעה שמקרים מסוג אלו יכולים לקרות גם בעתיד הקרוב והם ימשיכו לקרות כל עוד יש פילוג בינינו לביניהם רק מקשה על הכל -

שני צדדים שסובלים עקב שינאה שאלוהים יודע את הסיבה לה ונלחמים על דברים כ"כ קטנוניים (ותמנעו ממני הסברים על זה שהמלחמה חשובה לנו כי כל אחד עומד על שלו ובעצם אף אחד לא משיג דבר).

אני רק לא מבינה איך המוסר מרשה להם לעשות זאת. האם יקרה מתישהו שיחזור אלינו מישהו חיי? מישהו חיי באמת?

מי יתן ויבואו ימים שיחזרו אלינו בנים חיים בנפשם ולא רק בזכות עיניהם הפקוחות לרווחה.

- - - - - - - - - x - - -

 - - - - - - - - - x - - -

הימים עוברים מהר ואני נהיית מוטשת מהלחץ החדש שמופעל עליי ובעל כורחי נאלצת למלא אחר מבוקשיהם של זה וזה וזה.

למרות הכל אני מצליחה למצוא את הפינה השקטה שלי, בכל הסערה. וכשהכל נהייה שקט, באם זה בגלל שנהייתי חירשת מכמות הבקשות ובאם זה פשוט כי הכל נרגע לאיטו, אני מרגישה חופשיה לעשות את אשר רציתי.

אני מוצאת את עצמי לפעמים נאחזת באיזה ספר, מנסה לברוח לתוכו כששוב נשמע רעש מתוככי הבית, מה שמאלץ אותי לנחות חזרה לתוך המציאות ולהתמודד איתה ועם כל הלחצים הבלתי נסבלים שלה.

מארק ונסטיה, הבריחה היקרה מכל עבורי. השפתיים של הברווזון השמנמן הזה יכולות להשכיח הכל, אפילו במצברי הרוח הכי גרועים שלי... והיציאות עם נסטיה יכולות להצחיק עד כדי דמעות 3>.

בקרוב אני יוצאת לעבוד וגאד, כמה שאין לי כח לזה, יש לי הרגשה שבעבודה אני אנוח יותר מאשר בבית.

אז זהו בערך. יומטוב.