בואו רגע נשב בסלון המכוער שלנו שאתם כ"כ אוהבים לטנף ונדמיין מציאות אחרת, שונה בתכלית השינוי מהמציאות של עכשיו.

בואו נדמיין שאני באמת עוזבת את הבית.

רוני סוף סוף תתחיל ללמוד כמו שצריך. היא תעשה שיעורי בית ואת המטלות המעטות שיש לה לעשות כאן (בכל זאת הדירה הזו פיצית בטירוף). היא תטאטא, תסדר את המיטה בבוקר, לא תשאיר אחריה זבל במטבח ובחיים לא תאחר לבית הספר. כמובן שאת, אם-כל-האמהות, ישות נסגדת שלנו, תתרוצצי לך כל הזמן בניסיון לשפר את איכות החיים של כולם. את תכבסי, תכיני אוכל (אכיל ו-טעים-, לשם שינוי), את לא תשכחי לשמור שהקטנה לא תהפוך פה הכל, לא תשכחי ללכת לאסיפות הורים של רוני (כאלו עליהם היא כמובן תספר לך), תעשי את המטלות המעטות שעוד נותרו לך בתור אמא וכמובן שלא תשכחי לעשות את אבא מאושר. אה וכמובן שאת אף פעם לא תשאירי יותר את הקטנות זרוקות בבית כשתחטפי עוד קריז על אבא או עוד דיכאון שאת מפליצה משום מקום.

השכנים לא יורידו אותך מהגג יותר בבעתה שחלילה תקפצי משם ואבא לא יצטרך להתמודד יותר עם המצבים הלגמריי לא שפויים שאת נמצאת בהם מפעם לפעם....ץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ

כמובן שאבא יתחיל סוף סוף לחנך את רוני ויעשה ממנה בן-אדם. הוא יסביר לה שזה רצוי ואף נחמד ביותר להסתרק בבוקר, כי להיראות כאילו מישהו חירבן על הראש שלך בכלל לא מושך תשומת לב חיובים ושאם מדיי פעם היא תלבש משהו שלא ניראה כאילו הוציאו מהפח רק יוסיף להרגשה העצמית הטובה שלה.

ואולי אפילו הביטחון העצמי שלה ישתפר והיא לא תצטרך ללכת עם הפוני על העיניים רק כדי להימנע ממבטים של אחרים, האלו שמדכאים אותה, למרות שקשה שלא - כי כשמבחינים בחולשה, נתפסים בה ומטלטלים אותך לאורך כל חיי הבי"ס\תיכון, עד שנמאס לך ואת נהיית נשית או לפחות עד לחתך הראשון שאת מעבירה על היד (ואז מתחילים לרחם עלייך, ולרכל מאחורי הגב).

רוני לא תשכח להוציא את הזבל והיא תעשה את זה אפילו לפניי שהוא כבר יתחיל להשפך וליפול לכל הצדדים ופאק, היא אפילו תדאג שלא ישארו כתמים של שוקו\ריבה\אנערף מה על הריצפה כל יום מחדש. אבא ילמד אותה אל לוח הכפל כי הוא לא ירגיש נוח עם עצמו על זה שלא הצליח לשכנע אותי בזמנו שזה משהו שיעזור לי מתישהו (וכן, עד עכשיו אני לא יודעת את לוח הכפל במלואו). אולי הם אפילו ירשמו את רוני לאיזה חוג, מה שיוציא אותה מהעצלנות-התהומית שהיא שרויה בה. היא תתחיל להרזות ולהתייפות ואפילו להתעניין בבני המין השני (ואולי זה מה שיגרום לה לטפח את עצמה).

אבא כמובן יתן לה קצת יותר חופש, לא יחנוק אותה כמו שהוא חנק אותי - אם בטענה שהוא מגן עליי ואם פשוט מכל סיבה אחרת. רוני תחזור הביתה דיי מאוחר, כי אם עכשיו היא הולכת לישון מתי שבא לה אני לא רואה סיבה להתפלצן לה יותר מדיי אם היא תחזור ב-12, כבר כשימלאו לה 14 (דבר בלתי נסלח!). הקטנה תפסיק להשליט טרור בכל הבית (בכל זאת, הרי קיבלה את החינוך המעט שיכולתי להעניק לה). היא תיהיה אחות-קטנה למופת ולא תמרר את חייה של רוני כמו שזו מיררה את שלי. הן יהיו אחיות נהדרות, גם אם הבדל השנים גדול יחסית. רוני לא תבזבז יותר את הכסף של ההורים כאילו היא בעצמה הרוויחה אותו. היא תפסיק להיות הפראיירית של כולם ואויב-המשפחה-מספר-אחד-בעולם.

ואמא, אולי סוף סוף תבין שהמשפחה קצת יותר חשובה מהעבודה וזה לא הגיוני לצעוק כל פעם שהיא עובדת בשביל המשפחה ובדרך לנסות להרוס אותה בכל אופן אפשרי. ואולי אבא, אחריי כמה שנים מאושרות כאלו בבית הזה, יקבל קצת שכל, יארוז תיקים ויעוף מפה קיבינימט מבלי להשאיר אחריו אפילו גרב אחת, גם לא מכתב פרידה מסכן.

אולי כשזה יקרה, אני כבר אתמסד, איכשהו. מה אני כבר מבקשת? לשכור דירה קטנה בכוחות עצמי? לשלוט בחיי בעצמי? זה לא הרבה לבקש, באמת.

אני סה"כ רוצה שיהיו לי שירותים משלי, מיטה משלי (כי בגיל 13, כשגיליתי את נפלאות האוננות, תמיד היה מישהו ליידי שגרם לי להרגיש חרא עם זה שאני עושה את זה. וכן אמא, בגלל זה חשבון המים גדל באופן מטורף. כי המקלחת זה המקום היחיד שלא הייתם תקועים לי בתחת). לא יזיק גם מדף אחד לספרים (כי עד עכשיו לא בניתם לי סיפריה, חרף כל ההבטחות שהתחילו איי שם בכיתה ז'), מדף למוצרי הטיפוח המעטים שאני יכולה להרשות לעצמי, ארון בגדים קטן ומעורר רחמים ומקררון חמוד. לא מבקשת דירת פאר, לא מחשב, לא טלויזיה - כלום. באמת באמת כלום. רק טיפת פרטיות. רק להרגיש שיש רק דם בורידים שלי, ולא עוד 4 נפשות שמתנחלות שם בלי אלוהים, כאילו זה הבית שלהן שמה. אני רוצה קצת שקט. בלי התרוצצות, בלי להיות חייבת לאף אחד שום דבר. בלי להרגיש רע עם עצמי. בלי להרגיש שאני מאכזבת כל אחד ואחד מכם, לא משנה מה אני עושה. אני רוצה לצייר, בלי שהקטנה תקשקש לי על הדף ותתפס לי על הראש. אני רוצה לעשות ספורט, בלי שאמא תחפור לי תוך כדי שאני כפויית טובה מסריחה. אני רוצה לקרוא ספר בלי לשמוע צעקות, אני רוצה לישון במיטה שלי בלי לחטוף רגל לפנים כי רוני ישנה כאילו היא בעצמה בנתה את המיטה הזו. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט וזהו. אני רוצה פאקין לחיות. ולחיות את החיים שלי, לא שלכם. לא את החיים שאתם כופים עליי. לא בחרתי להיות אמא בגיל 17 וגם לא בחרתי להיות הדפוקה שאני היום שמתבזבזת כל יום מחדש על כאלו שטויות, פשוט למות. אני רוצה להתפתח, לקדם את עצמי, לעלות.

ודיי, באמת שנמאס לי לקבל מאבא את המבטים המעליבים שלו כשאני יוצאת אחוצה. "תסתובבי שניה" - מבט בוחן, פרצוף עקום ו-"את באמת חיייבת ללבוש את החולצה הזו? לאן בידיוק את יוצאת?". וכל כך בא לי לחייך ולענות "למצוץ את הזין הכי גדול בעיר. לאן עוד אני יכולה לצאת עם החולצה הזו?" - ככה לראות את השוק על הפנים שלו, ולצאת. ובפעם הבאה שאמא תגיד לי שאני חתיכת מזדיינת פשוט לענות לה ככה בשיא הרוגע "אולי כדאי שגם את תתחילי? קצת יוריד מהלחץ, לא חושבת?". ושיט, כשאני חוזרת הביתה... אבא, להזכירך, התחלתי לחזור מאוחר הביתה (גג 2 וחצי בלילה), רק בגיל 19- שזה גיל סביר למדיי לחזור בשעות כאלו. אבל איזה מבטים אתה דופק לי. שונאים כאלו, מאוכזבים. כאילו עשיתי אורגיה עם כל העולם וכרגע שידרו אותי רצה ערומה בחדשות. כאילו בא לך להוריד לי סטירה אבל משהו מפריע לך, אולי הקול הקטן שאומר לך שזה בסדר שאני אחזור בגיל הזה ב-1 בלילה, לעומת הקול האחר שאומר לך "כוסעמק מה היא חוזרת בשעות האלו בכלל?". בא לי למות כשאני רואה את המבט הזה, אתה פשוט הורג אותי, באמת.

קשה לי להיות פה בבית, בא לי לחתוך את כל ורידי ונימי מרוב תסכול כשאני פה, אבל כשאני חוזרת מאוחר הביתה - פשעתי וחטאתי. באמת עדיף לחתוך.

אז בואו נודה בעובדות, טוב? זה לא הולך להשתנות ואתם תשארו בידיוק כפי שאתם. ואני כניראה אתקע אתכם עד גיל 35 ואהפוך לצל בידיוק כמוכם.

ואולי בעצם הכל יהיה טיפה אחרת. אני אעבור לגור באותה הדירה הקטנה שאני חולמת עליה כבר שנים ואתם תמשיכו להירקב לכם פה לבד ותפסיקו להסריח את חיי.

וכשתבינו שבאמת אפשר להעריך ולכבד אותי, אולי נצליח להפוך למשפחה אמיתית ואני אפסיק לתמוך בכם מתוך הכרח או צורך -

אני אעשה את זה עם כל האהבה שבלב.

ורק תסבירו לי את ההגיון המשפחתי הזה, שככל שאני נמצאת אתכם יותר,

אני מרגישה הרבה, הרבה יותר לבד.

שיר יפה ומרגש בהודית, מסרט נורא יפה בכיכובה של איישו היפיפיה.

Silsila Ye Chaahat ka - Devdas

ישנם דברים שאני מצטערת עליהם, ישנם דברים שחבל לי, אך לא בכוחותיי לשנות ולהחזיר.

ישנם דברים שמכאיבים לי, כאלו שאני מתגעגעת אליהם ורוצה שיהיו שוב ליידי, בכדי שארגיש מוגנת ונאהבת כמו פעם.

אני מניחה שכולנו עושים טעויות ולפעמים רואים זאת מאוחר יותר. זה לא שאני אדם שלא מודה בטעויות שלו, פשוט לוקח לי יותר זמן להחליט אם כדאי לי לשנות משהו במצב או לא. אני מאלו שיחשבו כל פרט לפניי שהם יפעלו במקרים כאלו ואולי דווקא צריך להיות ספונטנית וללכת עם הלב, אני לא יודעת. כל מקרה, את שלי אמרתי. את שלי עשיתי. אני נותת לעצמי את הקרדיט על האומץ ואולי אפילו קצת על הרדיפה,

אבל אני יודעת שניסיתי. זה שניכשלתי זה כבר עניין אחר. כולנו מאבדים משהו, ולכולנו זה כואב, ככה שזה לא עושה אותי למיוחדת במינה.

* * *

אחריי הרבה זמן של הכחשה והדחקה, הנה הוידוי הכי אמיתי שלי.

חשבון נפש שלא חשבתי לעשות. טרפיה שאין כמוהה. סוף סוף.

אני מוצאת את עצמי עסוקה בדברים כ"כ קטנוניים שבא לי להחטיף לעצמי סטירה, רק כדי להתעורר למציאות סביבי.

כ"כ הרבה זמן מבוזבז על כלום. עייפות, לחץ וסתם עצלנות והתוצאות אפסיות, כמו תמיד.

אני מניחה שדווקא לאחרונה, כשאני מוקפת בחום ואהבה, יוצא לי להרגיש בודדה למרות הכל. אני יכולה לקפוץ ולהיות מאושרת אבל כולנו נשארים לבד

בחשכת החדר בסופו של היום ומריצים את חיינו על התיקרה, כי לפעמים באמת קשה להירדם.

במקרים כאלו אני חושבת על העבר, על הטעויות והפיקשושים שלי. על "האנשים שבדרך" - על כאלו שפגעתי בהם, על כאלו שפגעו בי. אני נזכרת באחרים, שהיו בזבוז זמן מוחלט מצידי ומצטערת על ההיכרות שלי איתם. למען האמת יש רק אדם אחד שאני מצטערת שאיי פעם הייתי איתו בחיי וסבלתי את כל הבולשיט שלו, אבל אני מניחה שהייתי צריכה לעבור מישהו כמוהו כדי להבין שאני שווה הרבה הרבה יותר. אני נזכרת בו ובאיך שהשקעתי בו את הרגשות הכי עמוקים שלי ובא לי לצחוק על עצמי כ"כ. מה חשבתי לעצמי? הוא הרי לא היה שווה טיפה מכל הדרמות האלו, מכל הדמעות שבכיתי כשהוא היה פוגע בי שוב ושוב. והייתי חוזרת ומחבקת אותו, כמו מטומטמת סולחת לו על הכל. ואני חושבת - איזו סתומה הייתי וכמה איבדתי בגללו. כ"כ הרבה זמן יקר, כ"כ הרבה אנשים חשובים ששכחתי מהם בגלל דברים שהיו קשורים בו.

איך הרשיתי לעצמי להשתנות ככה עבורו, כשהשינוי היה לשלילה ובכלל לא עזר לי בהגשמה העצמית שלי, שהלכתי לקראתה בלב כבד.

אני נזכרת בחברה הכי טובה שהייתה לי וצר לי להודות בזה שדברים כ"כ השתנו בנינו. אני מחייכת כשאני נזכרת בה. אני יודעת שאני אמורה לכעוס ולירוק ולהגיד דברים אומללים כמו "את זו שוויתרה עליי", אבל משהו אחר ועמוק בתוכי, משהו שמסרב לזעוף כמו ילדה קטנה שפגעו בה, נזכר דווקא ביציאות ובצחוקים, בחוויות והשטויות שלנו שייחדו אותנו. כן, פעם היינו יחד, והיינו מאושרות. כבר מזמן סלחתי על הכל, כבר מזמן שכחתי. רק שבאמת חבל לי שדברים השתנו במידה כזו, שכבר אי אפשר לחזור לגמריי אחורה. אי אפשר לתקן את העובדה שבתאכלס, כניראה לשתינו לא היה כ"כ אכפת לאבד אחת את השניה כי... מה לעשות...

כן איפשרנו לזה לקרות. שתינו. לא אחת מאיתנו, אלא כל אחת. שתינו פשוט קמנו ועזבנו, כי שתינו היינו עסוקות מדיי בעצמינו וסירבנו לרדוף ולהודות ולהגיד שישנם דברים שעלולים לפרק אותנו, ואנחנו צריכות לפרק אותם קודם. זו כניראה הייתה הטעות העיקרית שלנו.

אני נזכרת בחבר הכי טוב שלי. כמה שפגעתי גם בו עם כל השטויות שלי. כמה שהוא סבל אותי ואת הסיפורים שלי, כשבסה"כ ניצלתי אותו כדי לפרוק זבל נפשי.

והוא ידע את זה, וחיבק וניחם ואמר שהכל יהיה בסדר ועזר לי לצאת מהמצב העלוב שהייתי בו. הוא תמיד היה שם לצידי, גם כשהוא היה עייף מלשמוע וגם כשכאב לו מכל מה שאמרתי. הוא תמיד חיזק אותי, תמיד נתן לי להבין שלמרות הכל, צריך להמשיך הלאה.

כמה שהייתי כפויית טובה כלפיו וכמה שבשלב מסויים, סירבתי להודות בזה שגם אותו אני אט אט מאבדת. ויתרתי מבלי אפילו להלחם עליו, כי ברוב חוצפתי חשבתי שגם הוא כמו כולם; הולכים לצידך רוב הדרך ואז סוטים לכיוון שונה ושוכחים ממך. הגיע לו הרבה יותר מהיחס הזה. הרבה הרבה יותר.

אני נזכרת באיך שנפגעתי מהאדם שהכי אהבתי. מאיך שפחדתי להראות לו את ה"אני" האמיתית שלי, כי חשבתי שאני לא מספיק מנומסת וחכמה בשבילו.

חשבתי ש"בנות כמוני", הן ממש לא בשבילו. חשבתי שהוא ישנא אותי ויקח אותי כמובן מאליו והייתי בטוחה שגם ככה הוא בקושי רואה אותי.

אני זוכרת שהפסקנו לדבר למספר חודשים. כמה שכאב לי עליו. כמה התגעגעתי אליו - לריח שלו, לחום שלו, לעיניים השובבות האלו שלו, לצחוק המתגלגל שלו.

לאותם ימים הוא לא היה יותר מידיד קרוב, מאותם ידידים שאת מסרבת להודות שאת מאוהבת בהם, אבל מבינה שאת בכל זאת כן.

כיום, הוא האי הבודד שלי בים של עצבות. הוא הכל בשבילי - הבריחה מכל העולם, הסם המתוק והממכר שלי. הוא הכח שלי והאושר שלי.

לראשונה אני נמצאת עם אדם שבאמת גורם לי לחייך עם כל הנשמה, ולא מישהו שאני צריכה להעמיד פנים ליידו ולזייף שטוב לי. הפעם הכל טהור ואמיתי, ולא מצוץ מהאצבע.

לא הכל מושלם, אך אנחנו טורחים לעמוד על שלנו, לדבר ולריב, להתווכח ולכעוס בטירוף אבל לפתור - פשוט לפתור את הכל. ביחד. אף פעם לא לחוד.

בקשר הקודם שלי סבלתי כמעט מכל רגע. מכל שיחה, מכל ויכוח, מכל פגישה. סירבתי להודות בזה שהבחור פשוט דוחה אותי. אולי כי ריחמתי עליו ואולי כי הייתי זקוקה לו כדי לשכוח ממישהו אחר. אני לא יודעת למה הייתי דפוקה כזו וסבלתי אותו בכל זאת. איזו שטות זו להתבזבז ככה על זבל רק כדי למצוא נחמה נפשית קטנה בלא כלום הזה שיש לך.

אני נזכרת במיכאל... איך שהקשר שלנו פשוט הלך לעזאזל בכל אופן אפשרי. מיכאל פעם שאל אותי "תגידי, למה את חושבת שאני אידיוט?" והתביישתי להודות בזה שאני חושבת שכולם אידיוטים, ולא הוא ספציפית. הגזע האנושי, המין הנשי, כולם. במיוחד אלוהים.

לא רציתי להגיד לו שהאמת, אני נורא מעריכה אותו ופשוט לא מודה בזה. הערכתי את הדעות שלו, שלרוב לא כ"כ הסכמתי איתן ולקחתי אותו תמיד כמובן מאליו.

חשבתי שגם הוא יאכל חרא ממני. סוף סוף קם אדם ואמר לי "לא" ושלח אותי לכל הרוחות. סוף סוף מישהו פקח לי את העיניים, ועד היום אני מודה לו על זה.

על זה שהוא לא נתן לי להתנהג כאילו כל העולם לרגליי וכאילו כל האנשים שחשובים לי ושאוהבים אותי הם בעצם כלום לעומתי. איך יכולתי להתנהג אליו ככה?

הוא הרי נתן מעצמו כ"כ הרבה, הקשיב לי ותמך בי גם ברגעים בהם הוא רצה כ"כ לבעוט בי, כי הייתי ילדה קטנה ומפוחדת, אבל בעיקר טיפשה וחסרת אונים.

פגעתי בו לא כי רציתי, אלא כי חשבתי שמותר לי. וכשהוא שאל למה אני עושה את זה, גם הפעם לא ידעתי מה לענות. כניראה אני פשוט אדם כזה, שפוגע בכל מי שיקר לו. כניראה אני באמת פאקד-אפ כמו שנסטיה אמרה לי. חבל שהיא לא סטרה לי על הלכי באותו הרגע - אולי ככה הייתי שומעת אותה טוב יותר ומפסיקה לרחם על עצמי ובמקום זאת לוקחת את עצמי בידיים ומשנה דברים מסביב.

אני שוב חושבת על מיכאל ו... שיט, אני מתגעגעת אליו. אני מצטערת על כל האי הבנות האלו וכואב לי על זה שהוא סירב לסלוח לי, גם כשאזרתי את האומץ להגיד שטעיתי ולבקש ממנו לחזור לאחור. הוא אמר שהקשר שלנו כבר לא כמו פעם ושהוא נפגע ממני יותר מדיי ושאי אפשר להמשיך הלאה ולהתעלם מהכל.

הדבר הבא שנתקלתי בו היה "ביי" קריר במסן ואיגנור שנמשך עד עכשיו, למרות הניסיונות הכושלים שלי לגרום לו לראות אותי - לא כמו פעם, אלא כמו שאני עכשיו...

בנאדם שהבין מה הוא היה ומה הוא עכשיו. בנאדם שקיבל את הזכות להגיד "השתניתי והתבגרתי". בנאדם שיכול להעיד שהוא היה שם ועבר את זה,

שאת ה-Rehab שלו הוא עבר בהצלחה. בנאדם שקיבל 100 על התנהגות והפסיק לחוש על דברים שאין לו. כן, אני מציאותית מאיי פעם.

אני לא יודעת אם האנשים האלו איי פעם יקראו את זה. אני מקווה שמיכאל מתישהו כן יתקל בזה ויבין אותי. יסלח לי באמת על היחס הדפוק שלי. אני לא אתרץ הפעם. לא אגיד "עברתי תקופה קשה והיית צריך להבין אותי", כי גם הוא עבר תקופות. חבל לי שאיבדתי מישהו באמת חכם ואיכותי כמוהו, כי הוא באמת באמת לא היה אידיוט, כמו שקראתי לו.

אני אולי גם קצת מקווה שנסטיה תקרא את זה ותפסיק לחשוב שאני כזה בנאדם דוחה. אני יודעת שעמוק בפנים גם היא מתגעגעת אליי ולמרות שהיא מוקפת חברים וניראית מאושרת, אני יודעת שגם היא נזכרת בי ובא לה לקבל שוב טיפה מהמשהו המיוחד הזה שהיה לנו פעם.

אני לא מתיימרת להיות זו שתחזיר את הגלגל אחורה ותעבוד על היחסים האבודים שלנו, כי הזמן שינה את הכל. אני רק רוצה שהשינאה תיעלם. שיתפוגג לו הכעס, ושכל אחת תוכל להמשיך הלאה מבלי לקבל את הצביטה המכאיבה הזו בלב כשאנחנו רואות אחת את השניה.

אני מחייכת לכבודך, גם היום, אחריי כ"כ הרבה זמן וכ"כ הרבה חרא שעמד בנינו. אני מחייכת ויודעת שגם את מסוגלת, ושלשתינו טוב, גם אם אנחנו כבר לא ביחד, וזה משהו שהשגנו ביושר ואנחנו צריכות לשמור עליו. אני מאחלת לך הרבה הרבה בהצלחה בהמשך הדרך ושמחה שיצא לי סוף סוף להבין גם את הצד שלך בכל הפרשה הזו בנינו. אילו לא הייתי נתקלת בבלוג האנונימי שלך, אולי מעולם לא הייתי מבינה מה עברת והייתי ממשיכה לחשוב עלייך דבריי שלילה.

no more. הגורל עשה את שלו ופקח לי את העיניים. רק חבל שלא את עשית את זה, ושלא עשית את זה עוד back then, כשהכל היה טרי כ"כ... כשבאמת הייתי צריכה שמישהו יגיד לי להתעורר ויפקח לי את העיניים כמו שצריך. כל מקרה, זה מה שכניראה נועד להיות.

לגביי בני אדם אחרים שפגעתי בהם, וכאלו שדווקא לא שווים כל סליחה וחרטה, אני אשאיר את זה לעצמי. אני יודעת שאלו שאני צריכה להתנצל בפניהם, יקבלו ממני מתישהו את הסליחה הזו, ואם זה מספיק חשוב לי, אז הם יקבלו אותה בהקדם. אני לא רוצה למשוך עוד דברים, כי זה סתם גורם לי להצטער עליהם אחריי זה. על הקטגוריה של אלו שפגעו בי אני אפילו לא רוצה לדבר. תעשו אהבה, ולא מלחמה - זה המוטו. ואם כבר, תמותו בשקט. לי כבר לא אכפת.

לסיום, אני מצהירה בזאת שזה היה הפוסט הכי כן ואמיתי שהיה לי.

כ"כ טוב מרגישה לי הפריקה הזו, שהכאב ראש החמור הזה שהיה לי הפסיק מיידית.

אין מאושרת באדם כמוני כרגע. אין אין אין.

אמה שפלין, כי מרגיש לי דרמה איטלקית ברמות.