[Nickelback - If today was your last day]
My best friend gave me the best advice
He said each day’s a gift and not a given right
Leave no stone unturned, leave your fears behind
And try to take the path less traveled by
That first step you take is the longest stride

אני נוטה לעיתים לשתוק כתגובה לטיפשות הריגעית שלך.
אולי כי אני יודעת שאתה לא מתכוון, ואולי כי אני יודעת שאני נוטה לפעמים להגזים
ולהקצין ולהיפגע יתר על מידה משטויות שבאמת לא אמורות להטריד אותי.
כל מקרה, זו רק העייפות של שנינו. אני מניחה שזה יעבור.
אני מחכה לימים שלווים יותר, בהם נוכל פשוט לנוח מבלי לחשוב על כלום, מבלי למהר.
פשוט להירדם ולשכוח. לשכוח, ולהירדם.
Against the grain should be a way of life
What’s worth the prize is always worth the fight
Every second counts ’cause there’s no second try
So live like you’ll never live it twice
Don’t take the free ride in your own life
העייפות מכריעה אותי. הלחץ הזה כ"כ, כ"כ מתיש. אני לא רואה את עצמי שורדת את החודש ללא התמוטטויות עצבים. כ"כ הרבה לעשות, כ"כ הרבה נסיונות להצליח.
אני כבר לא מפחדת להיכשל. פשוט רוצה שהכל יגמר. רוצה לנשום לרווחה ולהגיד "הנה, עשיתי את זה. ולעזאזל עם התוצאות".
אני רוצה לחזור לימים הטובים באמת, בהם ברחנו מהכל. בהם באמת יכולנו להגיד שמיצינו כל שעה ושחווינו דברים שיזכרו לנו לעד. עוד קצת וימים מסוג אלו ישובו.
רק עוד קצת. ממש עוד טיפה.
ויחד עם השיכחה, תבוא ההקלה,
וימים שטופי שמש ישובו להאיר את חייך.
ותוכלי לצחוק ולחייך ולשקוע במים
ולדעת ששום תחושת חנק לא תכסה על נפשך.
ותירדמתי ללא תהיות ותחלמי חלומות נקיים מספק
ומפחד, ותוכלי להגיד ששוב באמת,
חווית את האושר העילאי במלואו.