אלוהים כמה שקשה לפעמים להגדיר תקופות, במיוחד כשהן מלאות בכ"כ הרבה רגשות ותחושות, שאת מאבדת את הראש מרוב אנושיות יתר בשל התכונה הפשוטה ביותר - להרגיש, להרגיש להרגיש ולהרגיש.
היה הרבה לחץ, הרבה תיסכול, הרבה מירמור ובילבול והרבה אהבה ואושר וכסף וביזבוזים ושוב כסף והפעם פי מאות יותר ואז הייתה נחת ואז היה דם על הסדינים ופאדיחות לא מהעולם הזה כי להשאיר דם על סדינים של מישהו בבית שאת גם ככה בקושי נכנסת אליו כי את מבויישת עד העצמות, זה לא נחמד בכלל.
היה הרבה ניקיון והרבה התנצלויות ובשבוע האחרון איבדתי את הקול מרוב צעקות ואני שונאת ילדים קטנים ואני שונאת לעבוד ואני שונאת גם לשבת בעצלתיים בבית ולזפזפ בין אלפי ערוצים כשגם ככה אין מה לראות וב-HOT משדרים את אותו הזבל חמישים פעם ביום וטחנו לי בשכל כבר עם הדרמות והקומדיות הגרועות שלהם.
אני רואה הרבה סרטים וכותבת ביקורות וקונה בגדים במאות שקלים אבל הולכת עם מגפיים של מפניי שניי חורפים שכבר מתפרקות ואיבדו את הסוליות שלהן וניראות כמו שקית שופרסל בת מאתיים ובכלל קר לי בחורף הזה כי המעיל שלי יפה, אבל בגלל שהוא קנוי בפוקס - ופוקס מוכרים סקס ואת התחת המצומק של בר רפאלי ולא בגדים שבאמת נוח ושווה ללבוש - , הוא לא מחמם אותי בכלל ומה שהכי מחמם זה תה, שבכלל לא אהבתי אבל התחלתי לשתות בכמויות כי זה טוב לעיכול או משהו כזה.
אני רצה מפה לשם ועושה רשימות של מה צריך לקנות לפניי היום הגדול ולאן צריך ללכת וכמה כסף בידיוק לסחוט מאבא והוא ממש חמוד ורוצה לתת לי יותר ממה שאני צריכה ואני במלחמה עם עצמי אם לקחת או לא לקחת כי יש לי קצת מוסריות כלפיי הארנק ההולך-וקטן שלו.
גברים זה עם לא מובן לפעמים, ומשום מה גוועו לאחרונה התשוקות שלי ואני מרגישה כמו דג ששוחה באקווריום ישן מדיי, שאף אחד לא החליף בו את המים כבר שנים.
אני לא מתרגשת הרבה והפעם האחרונה שהרגשתי פרפרים בבטן הייתה לפניי שבועיים, כשעשינו את ההחלטה הגדולה שלנו ושמנו כרטיס אשראי על הדלפק עם חיוכים של מיליון דולר ו-"כן כן, אנחנו ניקח אותה" לבבי למדיי.
ועכשיו חצי עולם מכיר אותי בתור "ההיא שחושבת שהיא אירופאית" כי אני מתלבשת כמו מישהי ממגזין אופנה וכי רק לאחרונה הבנתי שבגדים באמת יכולים לשנות תדמית של בנאדם כי עכשיו גם הכלבים ברחוב שורקים לי ולא רק ערבים מפגרים שמעמיסים סחורות.
אני שונאת מבטים של גברים אחרים עליי, זה מרגיש לי מלוכלך וכל פעם שאיזה אידיוט אומר לי "יא אללה מאיפה התחת המושלם הזה" בא לי לבעוט בו בכל הכח ככה שהעקב של הנעל יעשה חור מהגב לבטן שלו, שלא ישכח לעולם.
אני שונאת את העובדה שעוד מעט צבא ועדיין לא הודיעו לי אם התקבלתי לתפקיד. בראיון המפקד ההוא רק הסתכל לי על הציצים בזמן ששאל אותי שאלות כמו "האם המשרד שלי ניראה לך מתאים לשירות של שנתיים?" ואני חשבתי לי "אני בטח אשרת אצלך מתחת לשולחן" והחיילים הגרבצנים בלישכה שיחקו בכדורגל עם כדור נייר ממש מחוץ לדלת וכל שניה אמרו מושגים דפוקים של צבא ללא שום קשר.
מתסכל לחשוב ששנתיים מהחיים אני זורקת על כלום, על ליקוק תחת למדינה שבכלל לא צריכה פקידות כמוני ואני בטח ובטח שלא צריכה את כל המלש"בים הדפוקים שאני הולכת להיות איתם כל הזמן שם.
הבחור שלי כניראה יטחן שירות של 4 שנים וזה גם במקרה הטוב ואני כבר חשבתי שנתחתן אבל עכשיו זה ניראה מרחק שנות אור מאיתנו כי אם הוא יבוא עם מדי צבא לחתונה אני אתאבד עם כמוסת רעל לעיניי כולם.
וזהו, התקופה האחרונה באמת משהו מיוחד.
היא לא רעה, אבל גם לא לבבית מדיי. אני לא יודעת מה לחשוב, אני צריכה פשוט הפוגה. אני צריכה שינה טובה וקצת מנוחה
ומאפה חמאה וגלולות חדשות שלא יעשו לי כאבי ראש ושהבחור שלי יחייך ויפסיק להיות כזה עצבני ועייף מאותן הסיבות כמוני. בא לי חופשה לשנינו,
חופשה קצרצרה כזו עם סנטה-קלאוסים ושירים של נוצרים.
זהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Grinch
