אני לא רוצה להרחיב הרבה על ההופעה. היא הייתה נהדרת, למרות שאני לא טיפוס של רוק כבד. חייתי לפי מיתוס מסויים שהסקורפיאונס הם להקת רוק קל, שעוסקת בעיקר בבלדות בכייניות (מצויינות, אומנם) ואני גאה לומר שטעיתי בגדול. שרו שירים שלא הכרתי ורק הפתיעו לטובה עם האנרגטיות, המתיקות (כאלו זקנים חמודים), התמיכה הישראלית, החיבור לקהל והרוקריות (אם יש מושג כזה) הנהדרת שחישמלה את כל הקהל.

הרשו לי להתלהב שלהופעה נכנסתי בחינם, במסגרת העבודה (אבטחה וסדרנות). עמדתי ממש קרוב לבמה, אז יצא בכלל מגניב.

2 תלונות יחידות - האנשים המגעילים שהחליטו שבא להם להסתיר לשורה של נכים ולא הסכימו לזוז מהמקום שלהם, סתם ככה כי בא להם.

והסאונד ה-ג-ר-ו-ע. ישראלים פשוט לא יודעים לכוון סאונד כמו שצריך - הם חושבים שאם מעלים את הווליום למקסימום, זה יתן אפקט כלשהו אבל זה רק גרם לגיטרות להישמע כמו חתולים גוססים ומסכן הזמר היה צריך לצרוח את נשמתו כדי להשמע מבעד לכל הרעש. לא נעים, לא נעים.

תמונות לא כ"כ הצלחתי לצלם כי היה עליי רק פלאפון אבל יש לי כמה סרטונים נחמדים (באיכות סופר קקית), למזכרת.

אני חייבת לציין שהתאהבתי במתופף שלהם - הוא היה אחד המדליקים. ירק מפרטים לתוך הקהל בסוף הערב, וזה כבר היה הרבה אחריי שהחלטתי לקחת אותו איתי הביתה . עוד כשחיכינו להכנס להיכל כדי לקחת מדי עבודה וכו', הוא יצא ממכונית עם איזה 5 שומרי ראש מגודלים ורץ להיכל כאילו השד עצמו רודף אחריו. חמוד

מה שמזכיר לי, שהיו בהופעה שלוש ח'ברה שמשכו את תשומת ליבי. בהתחלה לא יכולתי להבין למה, אולי מלבד העובדה שנדף מהם ריח נוסטלגי מן העבר. הריח של התקופה ההיא, בין כיתה ט' ליא', שמפריקזואיד קטן וחמוד נהייתי פחות או יותר מה שאני עכשיו. תקופת שינוי הצורה שלי מגולם לפרפר.

והם היו שם, ממש על ההתחלה. עדיין נערים, עם שמץ קטן של גבריות על הפנים שטרם הספיקו להתעצב. שניים היו במכנסיים רחבים ונעליי סקייט, והשלישי, בידיוק כמו שאני אוהבת (וכמו שמופיע רבות בחלומותיי הרטובים ביותר) היה גבוה, עם כתפיים רחבות ומעוצבות (ועדיין, כ"כ צעיר, כ"כ צעיר ומתוק!), תחת עגול וסקסי, צבע עור שחום (שנתן לו מראה שזוף של גולש), מכנס 7/8, שיער חלק שהגיע כמעט עד לכתפיים ופנים יפיפיות של אל יווני.

והם עומדים ושואלים אותי איפה מקומות הישיבה שלהם, דוחפים לי את הכרטיס לפרצוף ומתלהבים מהחולצות של הסקורפיאונס שהם קנו בחוץ ואני מסתכלת על הגבוה ומגמגמת להם משהו, המומה ומוקסמת. הלכו הסנובים, נטשו אותי. וכל מה שרציתי זה לרוץ לצעיר ההוא ולעטוף אותו חזק חזק ולהגיד לו שהוא שלי מעתה ועד עולם ושאני איהיה החברה שלו, האמא שלו, אחותו, הגלשן שלו או המסרק שלו - רק שיתן לי להסתכל עליו עוד קצת, ממש עוד טיפה.

כל כך רציתי להחזיק אותו ואת כל מה שהוא הזכיר לי... כל כך רציתי להחזיק את הבחור המדהים הזה, את התגלמותו של אלכס הצעיר. המח שלי החל במסע מטורף אחורה, ללפניי שנתיים וחצי, אפילו 3, ליום הראשון שראיתי את אלכס. אותה התמונה. גבוה, חתיכי ושזוף, עם כתפיים רחבות ופנים שישר בא לך להכנס איתו למיטה מבלי לשאול שאלות (ואני התאפקתי, שלא תגידו!).

והרצתי את הזכרונות קצת קדימה, ללילה ההוא בטיול השנתי שאחריי כל כך הרבה זמן שרצינו ותהינו וחשבנו ובילבלנו ושיחקנו, סוף סוף הגיעה הנשיקה הראשונה, המילים הראשונות ההן שחתמו את החוזה ב"ביחד" אחד גדול. הכל עלה. הריח, התחושה, המגע, הכל. הרגשתי כמו זקנה שפגשה בנכדו הצעיר של אהבתה הראשונה. כאילו נמלאתי מחדש בחיים וזרם מחשמל עבר בכולי. רציתי את אלכס כאן ועכשיו, צורח וצוחק בהופעה הזו, שולח ידיים לכל מקום (בעדיפות לאחוריי הקדושים). רציתי את אלכס הצעיר, עם השיער הארוך והחולצות הקרועות והמכנסיים מעוררי הגיחוך. רציתי את הבחור הסקסי ההוא מפעם, ולא כי מי שהוא עכשיו לא מוצא חן בעיניי, אלא כי מה שהיה פעם העלה בי דברים נשכחים על עצמי.

אח אח, הזמנים שעברו. איך היינו צעירים ותמימים כאלו פעם. עכשיו יש לי חייל בבית, גבר. מגולח, מצוחצח (בבקשה תלבש את המכנס המצ'וקמק ההוא של פעם, בבקשהההה??), משופצ"ר. וכשהוא מפרק את הנשק שלו ומתחיל בטקס ההחבאה והנעילה, ממש בא לי לבכות. לא בא לי ככה, שהזמן יעבור לו איך שבא לו ומתי שבא לו. לא בא לי שהחיים יקחו אותנו בזרם שלהם. בא לי לזרום אחורה, כשהיינו ילדים, ובא לי לחבק אותו בתמימות הילדית של פעם ולהתלהב מזה שאנחנו מתנשקים על הגג של ביה"ס ורצים ערומים בכביש המהיר (ורוקדים סלואו באמצע תנועה מעוררת אימה של משאיות).

ועכשיו האלכס הזה מוציא ראש מהמקלחת, מעביר יד על הקרקפת ואומר לי בקול משועשע "תראי, אין יותר שיער. אני אפילו לא צריך מרכך!", ואני רוטנת לי בשקט ש"אוף איתך, גבר. אני רוצה אותך צעיר". והכל נשכח ונעלם כשהוא עוטף אותי בעדינות בלילה ולוחש שהוא אוהב אותי עד דמעות גם עכשיו, אחריי כ"כ הרבה זמן, והכל באמת באמת נעלם ונשכח, עד שאיזה פוץ קטן מופיע באמצע ההופעה וגורם לי לבכות מרוב אושר ולהתגעגע. פשוט להתגעגע המון.

Miss Grinch.

שיר יפה ומרגש בהודית, מסרט נורא יפה בכיכובה של איישו היפיפיה.

Silsila Ye Chaahat ka - Devdas

ישנם דברים שאני מצטערת עליהם, ישנם דברים שחבל לי, אך לא בכוחותיי לשנות ולהחזיר.

ישנם דברים שמכאיבים לי, כאלו שאני מתגעגעת אליהם ורוצה שיהיו שוב ליידי, בכדי שארגיש מוגנת ונאהבת כמו פעם.

אני מניחה שכולנו עושים טעויות ולפעמים רואים זאת מאוחר יותר. זה לא שאני אדם שלא מודה בטעויות שלו, פשוט לוקח לי יותר זמן להחליט אם כדאי לי לשנות משהו במצב או לא. אני מאלו שיחשבו כל פרט לפניי שהם יפעלו במקרים כאלו ואולי דווקא צריך להיות ספונטנית וללכת עם הלב, אני לא יודעת. כל מקרה, את שלי אמרתי. את שלי עשיתי. אני נותת לעצמי את הקרדיט על האומץ ואולי אפילו קצת על הרדיפה,

אבל אני יודעת שניסיתי. זה שניכשלתי זה כבר עניין אחר. כולנו מאבדים משהו, ולכולנו זה כואב, ככה שזה לא עושה אותי למיוחדת במינה.

* * *

אחריי הרבה זמן של הכחשה והדחקה, הנה הוידוי הכי אמיתי שלי.

חשבון נפש שלא חשבתי לעשות. טרפיה שאין כמוהה. סוף סוף.

אני מוצאת את עצמי עסוקה בדברים כ"כ קטנוניים שבא לי להחטיף לעצמי סטירה, רק כדי להתעורר למציאות סביבי.

כ"כ הרבה זמן מבוזבז על כלום. עייפות, לחץ וסתם עצלנות והתוצאות אפסיות, כמו תמיד.

אני מניחה שדווקא לאחרונה, כשאני מוקפת בחום ואהבה, יוצא לי להרגיש בודדה למרות הכל. אני יכולה לקפוץ ולהיות מאושרת אבל כולנו נשארים לבד

בחשכת החדר בסופו של היום ומריצים את חיינו על התיקרה, כי לפעמים באמת קשה להירדם.

במקרים כאלו אני חושבת על העבר, על הטעויות והפיקשושים שלי. על "האנשים שבדרך" - על כאלו שפגעתי בהם, על כאלו שפגעו בי. אני נזכרת באחרים, שהיו בזבוז זמן מוחלט מצידי ומצטערת על ההיכרות שלי איתם. למען האמת יש רק אדם אחד שאני מצטערת שאיי פעם הייתי איתו בחיי וסבלתי את כל הבולשיט שלו, אבל אני מניחה שהייתי צריכה לעבור מישהו כמוהו כדי להבין שאני שווה הרבה הרבה יותר. אני נזכרת בו ובאיך שהשקעתי בו את הרגשות הכי עמוקים שלי ובא לי לצחוק על עצמי כ"כ. מה חשבתי לעצמי? הוא הרי לא היה שווה טיפה מכל הדרמות האלו, מכל הדמעות שבכיתי כשהוא היה פוגע בי שוב ושוב. והייתי חוזרת ומחבקת אותו, כמו מטומטמת סולחת לו על הכל. ואני חושבת - איזו סתומה הייתי וכמה איבדתי בגללו. כ"כ הרבה זמן יקר, כ"כ הרבה אנשים חשובים ששכחתי מהם בגלל דברים שהיו קשורים בו.

איך הרשיתי לעצמי להשתנות ככה עבורו, כשהשינוי היה לשלילה ובכלל לא עזר לי בהגשמה העצמית שלי, שהלכתי לקראתה בלב כבד.

אני נזכרת בחברה הכי טובה שהייתה לי וצר לי להודות בזה שדברים כ"כ השתנו בנינו. אני מחייכת כשאני נזכרת בה. אני יודעת שאני אמורה לכעוס ולירוק ולהגיד דברים אומללים כמו "את זו שוויתרה עליי", אבל משהו אחר ועמוק בתוכי, משהו שמסרב לזעוף כמו ילדה קטנה שפגעו בה, נזכר דווקא ביציאות ובצחוקים, בחוויות והשטויות שלנו שייחדו אותנו. כן, פעם היינו יחד, והיינו מאושרות. כבר מזמן סלחתי על הכל, כבר מזמן שכחתי. רק שבאמת חבל לי שדברים השתנו במידה כזו, שכבר אי אפשר לחזור לגמריי אחורה. אי אפשר לתקן את העובדה שבתאכלס, כניראה לשתינו לא היה כ"כ אכפת לאבד אחת את השניה כי... מה לעשות...

כן איפשרנו לזה לקרות. שתינו. לא אחת מאיתנו, אלא כל אחת. שתינו פשוט קמנו ועזבנו, כי שתינו היינו עסוקות מדיי בעצמינו וסירבנו לרדוף ולהודות ולהגיד שישנם דברים שעלולים לפרק אותנו, ואנחנו צריכות לפרק אותם קודם. זו כניראה הייתה הטעות העיקרית שלנו.

אני נזכרת בחבר הכי טוב שלי. כמה שפגעתי גם בו עם כל השטויות שלי. כמה שהוא סבל אותי ואת הסיפורים שלי, כשבסה"כ ניצלתי אותו כדי לפרוק זבל נפשי.

והוא ידע את זה, וחיבק וניחם ואמר שהכל יהיה בסדר ועזר לי לצאת מהמצב העלוב שהייתי בו. הוא תמיד היה שם לצידי, גם כשהוא היה עייף מלשמוע וגם כשכאב לו מכל מה שאמרתי. הוא תמיד חיזק אותי, תמיד נתן לי להבין שלמרות הכל, צריך להמשיך הלאה.

כמה שהייתי כפויית טובה כלפיו וכמה שבשלב מסויים, סירבתי להודות בזה שגם אותו אני אט אט מאבדת. ויתרתי מבלי אפילו להלחם עליו, כי ברוב חוצפתי חשבתי שגם הוא כמו כולם; הולכים לצידך רוב הדרך ואז סוטים לכיוון שונה ושוכחים ממך. הגיע לו הרבה יותר מהיחס הזה. הרבה הרבה יותר.

אני נזכרת באיך שנפגעתי מהאדם שהכי אהבתי. מאיך שפחדתי להראות לו את ה"אני" האמיתית שלי, כי חשבתי שאני לא מספיק מנומסת וחכמה בשבילו.

חשבתי ש"בנות כמוני", הן ממש לא בשבילו. חשבתי שהוא ישנא אותי ויקח אותי כמובן מאליו והייתי בטוחה שגם ככה הוא בקושי רואה אותי.

אני זוכרת שהפסקנו לדבר למספר חודשים. כמה שכאב לי עליו. כמה התגעגעתי אליו - לריח שלו, לחום שלו, לעיניים השובבות האלו שלו, לצחוק המתגלגל שלו.

לאותם ימים הוא לא היה יותר מידיד קרוב, מאותם ידידים שאת מסרבת להודות שאת מאוהבת בהם, אבל מבינה שאת בכל זאת כן.

כיום, הוא האי הבודד שלי בים של עצבות. הוא הכל בשבילי - הבריחה מכל העולם, הסם המתוק והממכר שלי. הוא הכח שלי והאושר שלי.

לראשונה אני נמצאת עם אדם שבאמת גורם לי לחייך עם כל הנשמה, ולא מישהו שאני צריכה להעמיד פנים ליידו ולזייף שטוב לי. הפעם הכל טהור ואמיתי, ולא מצוץ מהאצבע.

לא הכל מושלם, אך אנחנו טורחים לעמוד על שלנו, לדבר ולריב, להתווכח ולכעוס בטירוף אבל לפתור - פשוט לפתור את הכל. ביחד. אף פעם לא לחוד.

בקשר הקודם שלי סבלתי כמעט מכל רגע. מכל שיחה, מכל ויכוח, מכל פגישה. סירבתי להודות בזה שהבחור פשוט דוחה אותי. אולי כי ריחמתי עליו ואולי כי הייתי זקוקה לו כדי לשכוח ממישהו אחר. אני לא יודעת למה הייתי דפוקה כזו וסבלתי אותו בכל זאת. איזו שטות זו להתבזבז ככה על זבל רק כדי למצוא נחמה נפשית קטנה בלא כלום הזה שיש לך.

אני נזכרת במיכאל... איך שהקשר שלנו פשוט הלך לעזאזל בכל אופן אפשרי. מיכאל פעם שאל אותי "תגידי, למה את חושבת שאני אידיוט?" והתביישתי להודות בזה שאני חושבת שכולם אידיוטים, ולא הוא ספציפית. הגזע האנושי, המין הנשי, כולם. במיוחד אלוהים.

לא רציתי להגיד לו שהאמת, אני נורא מעריכה אותו ופשוט לא מודה בזה. הערכתי את הדעות שלו, שלרוב לא כ"כ הסכמתי איתן ולקחתי אותו תמיד כמובן מאליו.

חשבתי שגם הוא יאכל חרא ממני. סוף סוף קם אדם ואמר לי "לא" ושלח אותי לכל הרוחות. סוף סוף מישהו פקח לי את העיניים, ועד היום אני מודה לו על זה.

על זה שהוא לא נתן לי להתנהג כאילו כל העולם לרגליי וכאילו כל האנשים שחשובים לי ושאוהבים אותי הם בעצם כלום לעומתי. איך יכולתי להתנהג אליו ככה?

הוא הרי נתן מעצמו כ"כ הרבה, הקשיב לי ותמך בי גם ברגעים בהם הוא רצה כ"כ לבעוט בי, כי הייתי ילדה קטנה ומפוחדת, אבל בעיקר טיפשה וחסרת אונים.

פגעתי בו לא כי רציתי, אלא כי חשבתי שמותר לי. וכשהוא שאל למה אני עושה את זה, גם הפעם לא ידעתי מה לענות. כניראה אני פשוט אדם כזה, שפוגע בכל מי שיקר לו. כניראה אני באמת פאקד-אפ כמו שנסטיה אמרה לי. חבל שהיא לא סטרה לי על הלכי באותו הרגע - אולי ככה הייתי שומעת אותה טוב יותר ומפסיקה לרחם על עצמי ובמקום זאת לוקחת את עצמי בידיים ומשנה דברים מסביב.

אני שוב חושבת על מיכאל ו... שיט, אני מתגעגעת אליו. אני מצטערת על כל האי הבנות האלו וכואב לי על זה שהוא סירב לסלוח לי, גם כשאזרתי את האומץ להגיד שטעיתי ולבקש ממנו לחזור לאחור. הוא אמר שהקשר שלנו כבר לא כמו פעם ושהוא נפגע ממני יותר מדיי ושאי אפשר להמשיך הלאה ולהתעלם מהכל.

הדבר הבא שנתקלתי בו היה "ביי" קריר במסן ואיגנור שנמשך עד עכשיו, למרות הניסיונות הכושלים שלי לגרום לו לראות אותי - לא כמו פעם, אלא כמו שאני עכשיו...

בנאדם שהבין מה הוא היה ומה הוא עכשיו. בנאדם שקיבל את הזכות להגיד "השתניתי והתבגרתי". בנאדם שיכול להעיד שהוא היה שם ועבר את זה,

שאת ה-Rehab שלו הוא עבר בהצלחה. בנאדם שקיבל 100 על התנהגות והפסיק לחוש על דברים שאין לו. כן, אני מציאותית מאיי פעם.

אני לא יודעת אם האנשים האלו איי פעם יקראו את זה. אני מקווה שמיכאל מתישהו כן יתקל בזה ויבין אותי. יסלח לי באמת על היחס הדפוק שלי. אני לא אתרץ הפעם. לא אגיד "עברתי תקופה קשה והיית צריך להבין אותי", כי גם הוא עבר תקופות. חבל לי שאיבדתי מישהו באמת חכם ואיכותי כמוהו, כי הוא באמת באמת לא היה אידיוט, כמו שקראתי לו.

אני אולי גם קצת מקווה שנסטיה תקרא את זה ותפסיק לחשוב שאני כזה בנאדם דוחה. אני יודעת שעמוק בפנים גם היא מתגעגעת אליי ולמרות שהיא מוקפת חברים וניראית מאושרת, אני יודעת שגם היא נזכרת בי ובא לה לקבל שוב טיפה מהמשהו המיוחד הזה שהיה לנו פעם.

אני לא מתיימרת להיות זו שתחזיר את הגלגל אחורה ותעבוד על היחסים האבודים שלנו, כי הזמן שינה את הכל. אני רק רוצה שהשינאה תיעלם. שיתפוגג לו הכעס, ושכל אחת תוכל להמשיך הלאה מבלי לקבל את הצביטה המכאיבה הזו בלב כשאנחנו רואות אחת את השניה.

אני מחייכת לכבודך, גם היום, אחריי כ"כ הרבה זמן וכ"כ הרבה חרא שעמד בנינו. אני מחייכת ויודעת שגם את מסוגלת, ושלשתינו טוב, גם אם אנחנו כבר לא ביחד, וזה משהו שהשגנו ביושר ואנחנו צריכות לשמור עליו. אני מאחלת לך הרבה הרבה בהצלחה בהמשך הדרך ושמחה שיצא לי סוף סוף להבין גם את הצד שלך בכל הפרשה הזו בנינו. אילו לא הייתי נתקלת בבלוג האנונימי שלך, אולי מעולם לא הייתי מבינה מה עברת והייתי ממשיכה לחשוב עלייך דבריי שלילה.

no more. הגורל עשה את שלו ופקח לי את העיניים. רק חבל שלא את עשית את זה, ושלא עשית את זה עוד back then, כשהכל היה טרי כ"כ... כשבאמת הייתי צריכה שמישהו יגיד לי להתעורר ויפקח לי את העיניים כמו שצריך. כל מקרה, זה מה שכניראה נועד להיות.

לגביי בני אדם אחרים שפגעתי בהם, וכאלו שדווקא לא שווים כל סליחה וחרטה, אני אשאיר את זה לעצמי. אני יודעת שאלו שאני צריכה להתנצל בפניהם, יקבלו ממני מתישהו את הסליחה הזו, ואם זה מספיק חשוב לי, אז הם יקבלו אותה בהקדם. אני לא רוצה למשוך עוד דברים, כי זה סתם גורם לי להצטער עליהם אחריי זה. על הקטגוריה של אלו שפגעו בי אני אפילו לא רוצה לדבר. תעשו אהבה, ולא מלחמה - זה המוטו. ואם כבר, תמותו בשקט. לי כבר לא אכפת.

לסיום, אני מצהירה בזאת שזה היה הפוסט הכי כן ואמיתי שהיה לי.

כ"כ טוב מרגישה לי הפריקה הזו, שהכאב ראש החמור הזה שהיה לי הפסיק מיידית.

אין מאושרת באדם כמוני כרגע. אין אין אין.

אמה שפלין, כי מרגיש לי דרמה איטלקית ברמות.