אני לא רוצה להרחיב הרבה על ההופעה. היא הייתה נהדרת, למרות שאני לא טיפוס של רוק כבד. חייתי לפי מיתוס מסויים שהסקורפיאונס הם להקת רוק קל, שעוסקת בעיקר בבלדות בכייניות (מצויינות, אומנם) ואני גאה לומר שטעיתי בגדול. שרו שירים שלא הכרתי ורק הפתיעו לטובה עם האנרגטיות, המתיקות (כאלו זקנים חמודים), התמיכה הישראלית, החיבור לקהל והרוקריות (אם יש מושג כזה) הנהדרת שחישמלה את כל הקהל.

הרשו לי להתלהב שלהופעה נכנסתי בחינם, במסגרת העבודה (אבטחה וסדרנות). עמדתי ממש קרוב לבמה, אז יצא בכלל מגניב.

2 תלונות יחידות - האנשים המגעילים שהחליטו שבא להם להסתיר לשורה של נכים ולא הסכימו לזוז מהמקום שלהם, סתם ככה כי בא להם.

והסאונד ה-ג-ר-ו-ע. ישראלים פשוט לא יודעים לכוון סאונד כמו שצריך - הם חושבים שאם מעלים את הווליום למקסימום, זה יתן אפקט כלשהו אבל זה רק גרם לגיטרות להישמע כמו חתולים גוססים ומסכן הזמר היה צריך לצרוח את נשמתו כדי להשמע מבעד לכל הרעש. לא נעים, לא נעים.

תמונות לא כ"כ הצלחתי לצלם כי היה עליי רק פלאפון אבל יש לי כמה סרטונים נחמדים (באיכות סופר קקית), למזכרת.

אני חייבת לציין שהתאהבתי במתופף שלהם - הוא היה אחד המדליקים. ירק מפרטים לתוך הקהל בסוף הערב, וזה כבר היה הרבה אחריי שהחלטתי לקחת אותו איתי הביתה . עוד כשחיכינו להכנס להיכל כדי לקחת מדי עבודה וכו', הוא יצא ממכונית עם איזה 5 שומרי ראש מגודלים ורץ להיכל כאילו השד עצמו רודף אחריו. חמוד

מה שמזכיר לי, שהיו בהופעה שלוש ח'ברה שמשכו את תשומת ליבי. בהתחלה לא יכולתי להבין למה, אולי מלבד העובדה שנדף מהם ריח נוסטלגי מן העבר. הריח של התקופה ההיא, בין כיתה ט' ליא', שמפריקזואיד קטן וחמוד נהייתי פחות או יותר מה שאני עכשיו. תקופת שינוי הצורה שלי מגולם לפרפר.

והם היו שם, ממש על ההתחלה. עדיין נערים, עם שמץ קטן של גבריות על הפנים שטרם הספיקו להתעצב. שניים היו במכנסיים רחבים ונעליי סקייט, והשלישי, בידיוק כמו שאני אוהבת (וכמו שמופיע רבות בחלומותיי הרטובים ביותר) היה גבוה, עם כתפיים רחבות ומעוצבות (ועדיין, כ"כ צעיר, כ"כ צעיר ומתוק!), תחת עגול וסקסי, צבע עור שחום (שנתן לו מראה שזוף של גולש), מכנס 7/8, שיער חלק שהגיע כמעט עד לכתפיים ופנים יפיפיות של אל יווני.

והם עומדים ושואלים אותי איפה מקומות הישיבה שלהם, דוחפים לי את הכרטיס לפרצוף ומתלהבים מהחולצות של הסקורפיאונס שהם קנו בחוץ ואני מסתכלת על הגבוה ומגמגמת להם משהו, המומה ומוקסמת. הלכו הסנובים, נטשו אותי. וכל מה שרציתי זה לרוץ לצעיר ההוא ולעטוף אותו חזק חזק ולהגיד לו שהוא שלי מעתה ועד עולם ושאני איהיה החברה שלו, האמא שלו, אחותו, הגלשן שלו או המסרק שלו - רק שיתן לי להסתכל עליו עוד קצת, ממש עוד טיפה.

כל כך רציתי להחזיק אותו ואת כל מה שהוא הזכיר לי... כל כך רציתי להחזיק את הבחור המדהים הזה, את התגלמותו של אלכס הצעיר. המח שלי החל במסע מטורף אחורה, ללפניי שנתיים וחצי, אפילו 3, ליום הראשון שראיתי את אלכס. אותה התמונה. גבוה, חתיכי ושזוף, עם כתפיים רחבות ופנים שישר בא לך להכנס איתו למיטה מבלי לשאול שאלות (ואני התאפקתי, שלא תגידו!).

והרצתי את הזכרונות קצת קדימה, ללילה ההוא בטיול השנתי שאחריי כל כך הרבה זמן שרצינו ותהינו וחשבנו ובילבלנו ושיחקנו, סוף סוף הגיעה הנשיקה הראשונה, המילים הראשונות ההן שחתמו את החוזה ב"ביחד" אחד גדול. הכל עלה. הריח, התחושה, המגע, הכל. הרגשתי כמו זקנה שפגשה בנכדו הצעיר של אהבתה הראשונה. כאילו נמלאתי מחדש בחיים וזרם מחשמל עבר בכולי. רציתי את אלכס כאן ועכשיו, צורח וצוחק בהופעה הזו, שולח ידיים לכל מקום (בעדיפות לאחוריי הקדושים). רציתי את אלכס הצעיר, עם השיער הארוך והחולצות הקרועות והמכנסיים מעוררי הגיחוך. רציתי את הבחור הסקסי ההוא מפעם, ולא כי מי שהוא עכשיו לא מוצא חן בעיניי, אלא כי מה שהיה פעם העלה בי דברים נשכחים על עצמי.

אח אח, הזמנים שעברו. איך היינו צעירים ותמימים כאלו פעם. עכשיו יש לי חייל בבית, גבר. מגולח, מצוחצח (בבקשה תלבש את המכנס המצ'וקמק ההוא של פעם, בבקשהההה??), משופצ"ר. וכשהוא מפרק את הנשק שלו ומתחיל בטקס ההחבאה והנעילה, ממש בא לי לבכות. לא בא לי ככה, שהזמן יעבור לו איך שבא לו ומתי שבא לו. לא בא לי שהחיים יקחו אותנו בזרם שלהם. בא לי לזרום אחורה, כשהיינו ילדים, ובא לי לחבק אותו בתמימות הילדית של פעם ולהתלהב מזה שאנחנו מתנשקים על הגג של ביה"ס ורצים ערומים בכביש המהיר (ורוקדים סלואו באמצע תנועה מעוררת אימה של משאיות).

ועכשיו האלכס הזה מוציא ראש מהמקלחת, מעביר יד על הקרקפת ואומר לי בקול משועשע "תראי, אין יותר שיער. אני אפילו לא צריך מרכך!", ואני רוטנת לי בשקט ש"אוף איתך, גבר. אני רוצה אותך צעיר". והכל נשכח ונעלם כשהוא עוטף אותי בעדינות בלילה ולוחש שהוא אוהב אותי עד דמעות גם עכשיו, אחריי כ"כ הרבה זמן, והכל באמת באמת נעלם ונשכח, עד שאיזה פוץ קטן מופיע באמצע ההופעה וגורם לי לבכות מרוב אושר ולהתגעגע. פשוט להתגעגע המון.

Miss Grinch.

מדהים אותי כמה הרבה לא ידעתי, כמה הרבה סירבתי לראות ולהבין. כמה הייתי עיוורת, כמה שהייתי מרוכזת בכאב ובצער האישיים שלי, מבלי להבחין בדבר - מבלי לרצות אפילו לגלות טיפת הבנה.

ישבתי לי וראיתי Dear Johnn, מלטפת את ידך ברגעים בהם הזדהתי עם הבחורה מהסרט, ברגעים בהם שידרתי לך את המחשבות שעברו לי בראש - "אני יכולה לגמריי להבין אותה. אתה חושב שזה קל? חושב שזה נעים להישאר מאחור ולחכות לך ולאהוב אותך כ"כ חזק שזה כואב? חושב שזה רק געגוע חלול? טעות. כמה שאתה לא מבין אותי". ואז, אחריי שעלינו למעלה ונשכבת על המיטה, שקט כ"כ, הבנתי שמשהו לא בסדר, שגם לך רץ משהו בראש.

זה לא היה הסרט, זו הייתה השתיקה שלי. המועקה הזו שהחלה לבצבץ אחוצה מעבר למעטה העבה שכיסה אותי - הכחשה, ריחוק, הכאב הזה שרציתי להשאיר רק לי ולהאשים אותך בשקט, כי זה היה הדבר הכי הגיוני וקל לעשות. אתה הולך ומשאיר אותי כאן ואין לזה שום הסבר הגיוני, ואני לא רוצה לשמוע כלום, אתה שומע?

והשתיקה הזו נמרחה יותר מדיי ואני מרגישה שעוד שניה זה בא, עוד שניה זה מתגלה, יוצא לאור סוף כל סוף.

ואחריי תחנונים רבים מצידי, אתה נשבר ומספר לי... פשוט מספר לי הכל...

מספר על הקושי, על הריחוק, על הבדידות, החוסר יחס, הגעגועים העזים שאתה לא מרשה לעצמך לבטא יתר על המידה, כדי להמשיך להיות חזק,

כדי לא להישבר. מספר לי כמה שזה קשה, וגם אתה בידיוק כמוני מרגיש כ"כ לבד. וכל הלב והנשמה שלך - שלי. וכל המחשבות שלך נתונות לי, כל החלומות.

ואתה מספר לי על הדילמה, על החוסר ברירה. איך שאתה דוחף את עצמך הלאה במסלול שקבעת לעצמך, איך שאתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה יכול, שאתה כן תצליח, למרות הכל. ואתה לא יודע מה לעשות, כי הכל לא מובן לך והזמן עובר כ"כ מהר ובאותה ההזדמנות גם נמרח ללא סוף ואתה אבוד, אבוד אפילו יותר ממני.

ואני מתביישת בעצמי שראיתי אותך באופן שונה. חשבתי שלא אכפת לך מכלום. כזו אגואיסטית הייתי - ראיתי רק את עצמי. אני לא יודעת אם השיחה של אתמול הקלה עליי, לא עשה לי טוב בכלל לדעת שרע לך בידיוק כמוני. נהפוך הוא, הייתי מעדיפה לו נשארת אדיש, שהיה לך קל יותר. יש בך כ"כ הרבה רגש, כ"כ הרבה דברים שלא יכולתי לראות. ואני מצטערת על העיוורון ועל החוסר הבנה. אני פה, ואני שלך, ואני מחכה. ויותר מכל, אני יודעת. אני יודעת, ותודה לך על זה, שנתת לי להיות חלק - חלק מאותן המחשבות והרגשות שקשורות בי, בנו, בך.

הסופ"ש הזה עשה לי כל-כך הרבה דברים בלב, פשוט קשה לתאר. לא תיארתי לעצמי שאפשר לאהוב כ"כ חזק.

כמה תמונות מהימים האחרונים. היה אחד הימים המעולים, נסטינקה שלי אהובת ליבי ♥

ונכון, נכון, אני יודעת, אני שונאת ים ושונאת תמונות "היי צ'ק אאוט מיי ניו בגד-ים", אבל באמת שלפי דעתי התמונות מקסימות

- - - - - - - - -

רגוע במשרד שלנו. שישאר.