את רוב חיי העברתי בתחושה של פחד שמא אכשל, שמה אמעד שוב. הייתי תלויה רבות בגורל, שסירב לחייך אלא אפנה אליי תמיד את גבו.

ניסיתי כל דבר שעלה ברוחי - חלמתי, נלחמתי, התפללתי והכל ירד לטמיון גם לאחר תקופות של תיקווה ממושכת.

תמיד יצא לי לפגוע באנשים ולהיפגע מהם באורח בל יתואר. הרגשתי נבגדת עשרות פעמים בחיי, תמיד התאכזבתי ואיכזבתי אפילו את אלו שהיו הכי יקרים לי.

אני מוצאת את עצמי רוב הזמן חיה באשליה שהכל מצליח לי, שאט אט אני מתקדמת הלאה, הרחק מן התהום העמוקה שתמיד אני מוצאת לרגליי ברגע שאני מביטה מטה. אלכס פעם אמר לי, "אני בונה לעצמי קירות, במקום למצוא את הסולם למעלה". המשפט הזה נחרט לי עמוק בתודעה. הבנתי שהקירות שלי עשויים פלדה, ולא משנה כמה אדפוק את ראשי בהם, הוא יהיה זה שישבר. ניסיתי לחפש את הסולם האגדי ההוא מעלה וכשמצאתי אותו ונמלאתי ביטחון ובחופזה התחלתי לעלות אליו, לעבר השמיים הבהירים מחוץ לכלא הנפשי שלי, הייתי מגלה שבסולם הזה חסרות מדרגות והייתי נופלת עוד אלפי מטרים מטה, למקות שפל יותר ממנו עליתי. כאילו התופת עצמה קוראת לי לחבור אליה, מחבקת אותי עם האש שלה, שואבת אותי לתוכה כאילו נועדתי לחיות רק בה.

בתקופות מסויימות נמלאתי ביטחון עצמי בשנית. הכרחתי את עצמי לקום על הרגליים ולא לוותר. נלחמתי על השפיות שלי, על החיים שמגיעים לי. סירבתי להסכים עם מה שכביכול הגורל הכתיב לי. תמיד הזכרתי לעצמי שלא אני בחרתי להיוולד לחיים הללו ואני יכולה לקבוע לעצמי איך אחייה, באיזה דרכים אבחר ללכת.

קרו דברים שלא היו תלויים בי וניסיתי להשלים איתם, אם לא למחות אותם מעליי בהניף יד סרבני. כך או כך, תמיד מצאתי בעצמי את הכל להמשיך הלאה לא משנה מה. בנקודה מסויימת פשוט התעייפתי מהנחיתה החוזרת על התחת. התקדמתי הלאה ב10 צעדים, חזרתי אחורה ב15. מעיין מלחמה חסרת סוף כזו בכל מה שקורה. יאוש ועייפות נהיו חלק מהאישיות שלי, למרות העיקרון ההוא שלפיו הלכתי שלא משנה מה, צריך לשרוד.

מעולם לא עלה בדעתי לסיים עם חיי, לא משנה כמה קשים היו. תמיד האמנתי שהתאבדות זה הדבר המטופש ביותר שאדם יכול לעשות.

מעולם לא ראיתי פיתרון טוב בזה שפשוט מוותרים עד הסוף. עם כל היאוש והפחד ואינספור הוויתורים שויתרתי, הם מעולם לא היו קיצוניים כ"כ.

היה עלוב לחשוב על זה אפילו. ממש לא הלם את האופי שלי, אפילו אם כל מה שנשאר ממני היה סתם רכיכה.

כשאני מביטה אחורה לחיי אני רואה רצף של כשלונות, אך קיימים גם הדברים הנפלאים שעשו אותי למי שאני, אפילו אם חלקם כאבו.

הדברים הבולטים ביותר זה המקרים המשפחתיים ומערכות היחסים שלי. גרמתי לכמה בחורים לאהוב אותי באופן מטורף ובסופו של דבר פגעתי בהם והם, בתורם,

פגעו גם בי, באופן שאף כאב לי יותר. הקשר האחרון שלי היה אחד הגרועים אבל הוא עשה אותי למי שאני היום - בחורה שמבינה את הערך שלה, בחורה שלעולם לא תתפשר יותר על משהו שלא שווה טיפה ממנה. הבנתי בדרך מה -לא- מתאים לי, ומצאתי את נפשי התאומה אחריי שעזבתי את הקודם.

לפניי זה היה עוד בחור, שהיה מבוגר ממני. בחור שהפחיד אותי באותה המידה שאני הפחדתי אותו. הוא חשש מהתוקפנות שלי, ואני מהעומק שלו.

היה לו כ"כ הרבה להראות לי. הוא הופיע פשוט בתקופה לא מתאימה בחיי, שאני מתביישת להודות, הייתה תקופה של נואשות בה רק חיפשתי את מי למזמז ולמשש. בשלב כלשהו הבנתי שזה לא בסדר ומערכת יחסים פיזית לא מתאימה לי. חיפשתי משהו אחר ופשוט לא יכולתי להכריח את עצמי לאהוב את אותו הבחור באמת, למרות שהוא היה שווה את זה. ניתקתי את הקשר שלי איתו והתנהגתי אליו לא באופן נחמד כ"כ, שזה לרוב לא הגיע לו בכלל, גם כשהוא עיצבן אותי כמו שרק הוא ידע. כל מקרה, רק לאחרונה הבנתי שסתם פגעתי באדם שלא הגיע לו ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו. לפניי הרבה זמן ניסיתי לחדש את הקשר איתו ובפעם הראשונה בחיי, בחור פשוט שלח אותי לעזאזל. כמובן שהצעתי לו רק את הידידות שלי והייתי זקוקה לו, אבל קיבלתי בידיוק את מה שהגיע לי בפרצוף.

אני לא יודעת למה אני נזכרת בזה עכשיו, בכל הטעויות שעשיתי בעבר. אולי כי חיי קורסים כמו מגדל קוביות ואני מתבלבלת מהכל ולא מצליחה להשיב דברים במקומם באופן עצמאי, כמו שהייתי עושה לפניי. אני באמת שלא יודעת.

נהייתי וותרנית וחלשה ואני לא אוהבת את זה. כמעט ויתרתי על הדבר שהכי חשוב בחיי, רק בגלל שנבהלתי שלא יהיה בי מספיק הכח להילחם עליו.

בסופו של דבר הוא נלחם עבור שנינו והוציא אותנו מהמצב העגום לתוכו נכנסנו ואני כ"כ גאה בו, אבל מתביישת בעצמי.

אני עומדת בצומת דרכים נוספת. אני צריכה להוכיח את עצמי לא רק לעצמי, אלא גם לאנשים שסובבים אותי. אני צריכה להראות שאני לוחמת, ולא סתם סמרטוט.

אני מקווה להצליח. לא. אני רוצה להצליח. ואני לא צריכה את עזרתו של אלוהים ולא של אף אחד אחר. יותר מדיי זמן הייתי תלויה בכוחות אחרים והתחננתי שיעזרו לי. אני אפעל על דעת עצמי ורק עבור עצמי, לא אצפה לכלום. לא אתלה תיקוות באף אחד מלבדי.

היו עוד כ"כ הרבה דברים שרציתי לרשום. אני מניחה שהם יחכו להזדמנות אחרת. שכחתי הכל, למרות שיש עוד המון על הלב.

שיהיה כך.

Dream Theater - Hollow Years