לפעמים אני מרגישה שלא יהיה לי הכח להתמודד עם השיגרה החדשה שמצפה לי. אני מתארת לעצמי חיי משרד;

אני דבוקה לכיסא מתפרק - מתייגת, מסמנת, פותחת חלונות, משגרת אימיילים לאנשים שיושבים 2 צעדים ממני, מכינה קפה לההוא ולההוא ופשוט נחרדת.

ככה אני מתכוונת להעביר את השנתיים הבאות? ב'לא לעשות כלום'? כלום מוחלט, כאילו?

והסבל הזה נמרח ונמתח לאורך כל שעות היום והגאולה זה רק הטלפון שלייד, שאני יכולה להתקשר לכל מי שרק עולה על הדעת וכל פעם מבינה שאין למי להתקשר.

וחטיפי הבריאות החצי אכולים שזרוקים על השולחן וההפסקות הקצרות שאין עבור מה לנצל, כמובן.

ואז מגיע אחר הצהריים ואני מתחילה להתקפל. מסדרת את הכומתה, מדגמת את החולצה בתוך המכנס, קמה מהכיסא, נמתחת ומביטה סביב וחושבת לעצמי "שיט, מחר יהיה אותו הדבר". וזה מחרפן אותי, זה פשוט מחרפן אותי! כי במקום לשבת פה ולהירקב, אני יכולה באמת למצות את עצמי במסגרת אחרת - אני יכולה לרוץ ולקפץ כמו עז הרים צעירה אם רק יתנו לי הזדמנות. אני יכולה לעצור קטינים שנהגו מהר מדיי וללבוש מדים כחולים בגאווה רבה יותר מכל אחת אחרת. אבל לא, למה?

הרי אני יכולה לתת לאינטיליגנציה שלי לעלות עובש פה במשרד-נטול-המזגן הזה, שבו כל מה שאני רואה מעבר לחלון זה חיילים שבוזים שפוכים על הספסלים, עם האצבע באף ויד אחרת על הביצים וצעירות במדי זית מקפצות סביבם ומצווחות בקולי קולות כמה שהקצין מיון הזה דפוק וכמה שהמפקד חתיך או whatever it is.

ואני יוצאת מהבסיס, עדיין אילמת מהשוק הזה שאוחז בי מהמחשבות על זה שאני חתיכת גוש עצלן-בעל-כורחי וצועדת לי כמעט 2 קילומטר עד התחנה שאמורה להביא אותי עוד מאה מטר לתחנה אחרת ממנה כאמור אני צריכה לחזור הביתה. וכל ה-20 דקות נסיעה האלו שצפויות לי, אני מעבירה בלנמנם תוך כדי מחשבות על "הרווק", כשאיזו דבע מעירה אותי עם המפרק כמעט-לתוך-הפנים, כוסעומ-אל-דונייה.

ואני עייפה כשבעצם אין לי ממה, ואני כל-כך חסרת מוטיבציה ומרגישה כמו צמח, שבא לי פשוט להישאר על המושב הזה ושיקחו אותי לאן שבא להם, מצידי להתעורר בעזה עם 8 רובים מכוונים לי לראש. העיקר קצת עניין, קצת אתגר, קצת חיים. קצת טעם, לעזאזל.

והדבר היחיד שמשמח אותי זה שאין שיחות שלא נענו מהבית וששכחו ממני ושלא צריכים אותי ואולי שיחה מאלכס לקראת הערב, שמרגישה כמו מרטון נוסף.

"קרו, יש לי 10 שניות לדבר. קיצר היה בסדר היום, אל תדאגי, אני חיי ונושם. 5 שניות. אני אוהב אותך, אני חייב לסיים, לילה טוב, נשיקות". ניתוק.

וככה יראו החיים שלי. מניתוק אחד לאחר. מההשקמה בבוקר והנסיעה המגעילה למשרד, ליציאה המיוחלת ממנו, בידיעה שחוזרים אליו מחר. והיום שלי יהיה מורכב משפע של תיסכול ויאוש ואני אזמזם לעצמי "עד מתי?" ואגיד לעצמי "עוד שנתיים ודיי" ואחרד כשאחשוב "אבל לו יש 4 שנים בתוך השלולית הזו. holly fucking crap".

וזהו.

"לא רק שדבר אינו טוב או רע מלבד במחשבה שעושה אותו כזה,

אלא שדבר אינו קיים כלל, מלבד במחשבה שמקיימת אותו".

סמואל באטלר - - -

אני רוצה שרק בעזרת כח המחשבה שלי, התקיימו להם אלפיי דולרים על חשבוני

ובית עץ מרהיב ביופיו עבורי איי שם בפינה יפה בעולם ואני רוצה להבריא לגמריי ושלא יכאבו האצבעות

ואני רוצה להריח ולטעום ולהיות מאושרת ולהגשים את התוכניות שלי ובא לי ליסוע לצפון עם חברים

ולהצליח בכל הבגרויות השנה ולקבל ציונים מעולים ובא לי פחות לחץ ושהאהבה הזו לא תיגמר לעולם.

אני רוצה את הכל כאן ועכשיו ולא רוצה שהצבא המזורגג הזה יהרוס לי תוכניות עתידיות ולא בא לי שהוא יעזוב

או יתרחק או יפסיק לאהוב ובא לי את זה ואת זה ואת זה.

אה ו... שלום עולמי.

אז אם אני חושבת וחושבת, זה מתקיים?

קצת עצוב לי על רצונות גוססים.