היא לא מהבחורות שמסובבות לך את הראש ברחוב. לא מהבחורות שמהממות אותך וגורמות לך ללילות מחוסרי שינה בהם אתה שוכב ומהרהר, מלטף את עצמך במקומות הרגישים ביותר. 

היא סה"כ בלונדינית עם עיניים כחולות, עוד מעט נושקת לגיל ה-30. השיניים שלה לא ישרות כ"כ ויש לה מעיין מבט מטופש. אבל אלוהים, איך שהיא מחייכת - ממש מכל הלב...

כשהיא מפשיטה אותך, לאט לאט, כמו שלימדו אותה הבנות היותר וותיקות, היא ממיסה אותך עם אותו החיוך. היא אוהבת לצחקק קלות בזמן שהיא יורדת לחברה שלך, שואלת אותה איך אתה אוהב את זה יותר, מקדימה או מאחורה, היא ממש מתביישת לענות, ואתה פשוט נדהם מהיופי של שתי הבחורות הללו, אחת שלך, ואחת סתם בשביל הקטע, אבל כמה שהיא מדהימה.

היא פלרטטנית ושמחה, משחררת כל כמה דקות את אותן הצחקוקים העליזים שמכניסים פן חדש לסקס, מקלפת ממנו את שכבות הרצינות, הטוטליות המוחלטת, החוקיות. כשאתה נותן להן קצת ספייס והאחת מסתערת במין עדינות חייתית על השניה, אתה מרגיש כאילו האושר הוא כאן, זרוק על הספה - אושר הוא הערבוביה הזו של עור, שדיים, שפתיים, לשון. אושר הוא הפיטמה הורודה של הזרה המוחלטת, אושר הוא רגליה השכומות של האישה שלך, אושר הוא שתיהן בבת אחת ואי אפשר להפריד אותו לשני מחוזות. אתה רוכן מעליה, שיערה הבלונדיני בוהק על הכרית השחורה, ושפתיה כ"כ יפות כנגד העור שלך, כ"כ עדינות. פיה כה עמוק וחלק, אנקותיה שקטות ומתונות, עינייה בריכה של צחוק, של עוד, עוד, עוד, עוד ועוד.

כשהכל יגמר, היא תקום, תכפתר את חולצתה, תנשק במתיקות את האישה שלך, תקרוץ לך, ותלך. תשאיר אחריה משפט כמו "היה כייף" או "לא אשכח אתכם לעולם", ואתה לא תתגעגע. לא אליה. לא לחיוך הלבן, לא לשיער, לא לריח ולא למשחקים אותכם היא לימדה. היא הייתה וזהו, וכמה טוב שהייתה.

שואלים אותי מה אני רוצה להיות בעתיד. אחת האפשרויות שלי, שאולי לעולם לא תתכן ולא תתגשם, היא להיות חשפנית. ליסוע לארץ רחוקה, לעיר גדולה ומלוכלכת כמו ניו יורק, ופשוט כמעט-למכור-את-עצמי לזנות. טוב, אולי לא לרדת כ"כ נמוך, אני אסתפק בלהתערטל בפומבי.

אני רוצה להיות מהחשפניות האלו שלובשות מסיכות, האלמוניות הסקסיות, האניגמה של המועדון. רזה ומחוטבת עם בגדים מינימליים נוצצים, עם שדיים חצופים ותחתוני חוטיני וטחרה. אני רוצה שיהיה לי מועדון מעריצים של גברים עשירים, או סתם גברים בודדים שבאים לרבוץ על הבאר ולשתות לשוכרה תוך כדי מעשי זימה.

אני רוצה שהגברים האלו יזרקו כסף על הבמה, יכניסו לי שטרות של מאה לתוך התחתונים תוך כדי הפלקה. רוצה להתגרות בהם כשיבקשו שאוריד את המסכה, רוצה לצ'פר אותם עם החזיה שתעוף לקהל, עם החוטיני שיעלם ויחשוף אחוריים עגולים ויפים.

אני רוצה לרדת מהבמה בצחקוקים, לחבק את החברה הכי טובה שלי ולאחל לה בהצלחה. להגיד לה שהגבר ההוא בפינה קצת יותר מדיי שיכור ואולי הוא ידחוף ידיים, אז שתדע להשתמש בעקבים. אחריי המופע נלך לפאב, נקרע מסיבות, נפלרטט ונחזור הביתה עם בחורים שונים, ואולי אפילו ביחד.

היא החברה הכי טובה שלי, המאהבת שלי, אשת הסוד שלי, היחידה בה אני בוטחת בעיר הזו, עמוסת השקרים. היא הגבר שלי, הילד שלי, אלוהיי.

היא אני, אני זו היא. אנחנו אחת, וטוב שכך, כי שתיים שהן אחת תמיד חזקות יותר מכל אחת לחוד.

אני רוצה שנתגלגל על הבמה שיכורות, נעשה מופעים משותפים. אני עם המסיכה והיא עם כל הפנים בחוץ, כי היא תמיד הייתה אמיצה יותר ממני, והיא לא מתכננת ללמוד רפואה. היא רוצה להיות שחקנית, אז מה כבר אכפת לה, עדיף שכבר יכירו את פניה היפות.

אני רוצה להתערטל מול המונים, לשבור את החוקים, לעשן באנגים, להתעורר עם בחור שאני לא מכירה. אני רוצה שיצטלמו איתי בני טיפש-עשרה שמזייפים תעודות זהות. רוצה את ההפקרות המאושרת הזו, מלוכלכת והכי טהורה בעולם.

בא לי לחתוך את עצמי לפעמים, לא כי אני רוצה למות, חלילה, אני אוהבת את החיים ואת אינסוף האפשרויות שיש להם להציע. רוצה לחתוך בשביל האדרנלין. לחתוך ולגמוע ויסקי ישר מתוך הבקבוק, שישרוף מבפנים, ואת הפצעים שישרוף מבחוץ. רוצה לרוץ ברחוב ערומה, רוצה לגזור לעצמי את כל השיער. רוצה לחטוף מכות מאיזה גבר, ולפוצץ לאיזו מישהי את הצורה. אני רוצה לצרוח על אנשים מנומסים, לצייר גרפיטי פורנוגרפי על קיר של גן ילדים. רוצה להשחיט יצירת אומנות, אני רוצה לקרוע את כל הבגדים לגזרים. רוצה להסתבך, שיאסרו אותי, שיכו, שיכפתו ויכלאו למשך כמה יממות.

אני רוצה חזק ונועז ומהיר, רוצה לרסק, לשבור, לנפץ. רוצה לתת פול גז ולהיכנע לסערה הנפשית. וכשאגיע לשלווה, להתפוררות, לרגיעה, אוכל להירדם כמו שרק תינוקות נרדמים.

ד"א, מה שהכי מצא חן בעיניי בבלונדינית מלמעלה, זה שכשהיא נכנסה לבית וראתה שזה זוג ביישן, הגבר טיפה שמנמן, הבחורה עם אפס ציצים, תסרוקת של בת-כפר וכוס טיפה לא מגולח, היא עדיין הייתה חביבה וחייכה וצחקה איתם והיא אפילו שאלה את הבחורה אם מותר לה לרכב על הזין של חבר שלה וההיא כאילו "איך את שואלת בכלל, לכבוד הוא לנו!" ולא יודעת למה, זה פשוט גרם לי לחייך כמו סתומה.

משום מה כבר לא כ"כ אכפת, להעביר את הערב הזה, ממש ממש לבד.

משום מה, זה כבר ממש לא משנה, מי יתקשר ומי בכלל לא יענה.

ומשום מה, אני דווקא כן ניראית יפה... ואולי זה כי אני פשוט משקרת, או שפשוט ממש ממש רוצה.

ובא לי לרקוד ובא לי להשתגע ובא לי דברים עליהם אף אחד לא יודע,

ובא לי לצרוח ובא לי לנשום ובא לי להיות שוב חלק מאותו החלום.

ואני כבר לא סופרת ימים וכבר לא מחכה לכל אותם צלצולים,

כמה שזה כואב וכמה שמיאש הם ממשיכים לומר לי... "אין מה לעשות, זה מה שיש".

ואולי פשוט התרגלתי, למרות שזה ממש לא רצוי,

אבל הלב כל יום נקרע לו, מתחנן להיות שפוי.

אז, שיהיה. וזהו. פשוט שיהיה.

להכנס למשרד, "בוקר טוב לכולם", הנה עוד יום בא וצריך לנשום לרווחה. והיי, אני כבר לא פקידה, אני משק"ית קורסים (עלק) וכל מי שחושב שהוא יכול לנגב עליי את הרגליים שלו כאילו הייתי סמרטוט ריצפה יכול לחשוב פעמיים, כי בפקידה יכולתם לזלזל אבל אני משק"ית קורסים אז עכשיו כבר אין לכם זכות!

תנגבו את הרגליים בכניסה למשרד בבקשה ואם אני רואה על הריצפה בדל סיגריה אחד, אני אכבה לכם את הבאה שתעשנו על הביצים, זה מובן? ואם אתם רואים את הנגדת משמעת אל תגלו לה שאני פה כי היא לא אוהבת אותי (אבל בעצם, היא לא אוהבת אף אחד אז גם אתם תמנעו מלהתקרב). וד"א המפקד שלי קצת קצת ערס אבל הוא בעצם בסדר, למרות שקשה למצוא שפה משותפת עם מישהו שמתנהג כמו בול עץ לפעמים... ולמרות כל התיסכול דווקא דיי נחמד לי במשרד המתפרק הזה ולמרות שדריה הלכה, יש לי את טניה ואת הלוח שעם הגדול שלי ואת העיתונים ואת החיילים ה"חתיכים" שרובצים ממש מחוץ לדלת כל יום ושואלים שאלות סתומות כמו "איפה זה ואיפה דה ולמה את כ"כ קטנה?". ואני ממש לא סופרת שעות, הן רצות מהר גם לבד ואני כבר לא מתעקשת לצאת מוקדם כי אין טעם, מילא הערב לא ימהר לבוא ומילא אין טעם, אני לא מחכה לכלום בערבים הרייקים שלי. רק באה הביתה, מורידה את המדים, מנקה את הבית תוך שניות, יושבת במחשב, מציירת בצבעי שמן כל מיני נופים מהאגדות וקוראת סיפורי שרלוק הולמס וחושבת לעצמי איזה גבר גבר הוא ומה הייתי עושה לו אם היינו נשארים שנינו לבד בחדר חשוך. "אלמנטרי, ווטסון היקר שלי", כן כן מיסטר הולמס היום אני איהיה הפושעת הקטנה שלך ואתה תחפש איפה שכחתי את הלב שלי ואני בטוחה שתמצא אותו עמוק עמוק בתוך הת... טוב, לא משנה, שרלוק, עדיין לא הגענו לשלב הזה ביחסים שלנו וספק אם נגיע כי אתה מכור לקוקאין ובמקום ללטף אותי ולנשום אותי אתה מעשן מקטרת ושוקע במחשבות ואותי זה מעצבן כי אני דיי בטוחה שאתה לא חושב עליי.

ואתה יודע, יש לי חבר דיי רחוק והוא בטח עכשיו מסתכל על הירח ומדמיין אותי וכל מה שאתה עושה זה לא לעשות כלום, ממש כמוני. ולמה כשאני מסתכלת על הכוכבים שלנו זה כבר לא מרגש אותי כמו פעם ובשבילי הם סתם עוד כוכבים בשמים והכל כזה חסר טעם וגם לי בא להתמכר לקוקאין ולשקוע בהזיות ולראות ראשים של כלבים ותנים אצל אנשים במקום הפנים המכוערות שלהם, כי חיות הן הרבה יותר יפות ואם כבר משהו נובח, אז עדיף שזה יהיה כלב ולא איזו נגדת משמעת או איזה מפקד. ואתם יודעים מה, אני שמה זין אחד גדול על כל מה שקורה פה, בחיים האלו, כי הם משעממים אותי למוות, למרות שאני בספק שהמוות עדיף, כי אז אתה מוצא את עצמך מרחף בחלל ואתה עוד יותר קטן ממש שהיית פעם וזה בטח כ"כ נאחס, ששוב בא לך לחיות. מעגלים חסרי כל היגיון ואף אחד לא מצליח להבין או לפתור את מה שקורה, גם לא הולמס היקר שהייתי עושה לו כמה טובות, למרות שאף אחד לא מוכן לעשות לי טובה אחת קטנה. ואלוהים כמה אפשר להרגיש לבד ולהמשיך להיות מוקפת אנשים ועדיין להיות כ"כ לבד כי אין אף נפש חיה בעולם הזה שיכולה למלא את מה שהוא הותיר אחריו ונדמה לי שגם כשהוא יחזור, גם הוא לא יצליח להחזיר הכל לקדמותו. אבוד לי, הולמס. מה תייעץ לי לעשות?

במקום לשוב אני אקשיב למוזיקה, כי כל מה שיש לי בראש זה שריטות.