בואו רגע נשב בסלון המכוער שלנו שאתם כ"כ אוהבים לטנף ונדמיין מציאות אחרת, שונה בתכלית השינוי מהמציאות של עכשיו.

בואו נדמיין שאני באמת עוזבת את הבית.

רוני סוף סוף תתחיל ללמוד כמו שצריך. היא תעשה שיעורי בית ואת המטלות המעטות שיש לה לעשות כאן (בכל זאת הדירה הזו פיצית בטירוף). היא תטאטא, תסדר את המיטה בבוקר, לא תשאיר אחריה זבל במטבח ובחיים לא תאחר לבית הספר. כמובן שאת, אם-כל-האמהות, ישות נסגדת שלנו, תתרוצצי לך כל הזמן בניסיון לשפר את איכות החיים של כולם. את תכבסי, תכיני אוכל (אכיל ו-טעים-, לשם שינוי), את לא תשכחי לשמור שהקטנה לא תהפוך פה הכל, לא תשכחי ללכת לאסיפות הורים של רוני (כאלו עליהם היא כמובן תספר לך), תעשי את המטלות המעטות שעוד נותרו לך בתור אמא וכמובן שלא תשכחי לעשות את אבא מאושר. אה וכמובן שאת אף פעם לא תשאירי יותר את הקטנות זרוקות בבית כשתחטפי עוד קריז על אבא או עוד דיכאון שאת מפליצה משום מקום.

השכנים לא יורידו אותך מהגג יותר בבעתה שחלילה תקפצי משם ואבא לא יצטרך להתמודד יותר עם המצבים הלגמריי לא שפויים שאת נמצאת בהם מפעם לפעם....ץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ

כמובן שאבא יתחיל סוף סוף לחנך את רוני ויעשה ממנה בן-אדם. הוא יסביר לה שזה רצוי ואף נחמד ביותר להסתרק בבוקר, כי להיראות כאילו מישהו חירבן על הראש שלך בכלל לא מושך תשומת לב חיובים ושאם מדיי פעם היא תלבש משהו שלא ניראה כאילו הוציאו מהפח רק יוסיף להרגשה העצמית הטובה שלה.

ואולי אפילו הביטחון העצמי שלה ישתפר והיא לא תצטרך ללכת עם הפוני על העיניים רק כדי להימנע ממבטים של אחרים, האלו שמדכאים אותה, למרות שקשה שלא - כי כשמבחינים בחולשה, נתפסים בה ומטלטלים אותך לאורך כל חיי הבי"ס\תיכון, עד שנמאס לך ואת נהיית נשית או לפחות עד לחתך הראשון שאת מעבירה על היד (ואז מתחילים לרחם עלייך, ולרכל מאחורי הגב).

רוני לא תשכח להוציא את הזבל והיא תעשה את זה אפילו לפניי שהוא כבר יתחיל להשפך וליפול לכל הצדדים ופאק, היא אפילו תדאג שלא ישארו כתמים של שוקו\ריבה\אנערף מה על הריצפה כל יום מחדש. אבא ילמד אותה אל לוח הכפל כי הוא לא ירגיש נוח עם עצמו על זה שלא הצליח לשכנע אותי בזמנו שזה משהו שיעזור לי מתישהו (וכן, עד עכשיו אני לא יודעת את לוח הכפל במלואו). אולי הם אפילו ירשמו את רוני לאיזה חוג, מה שיוציא אותה מהעצלנות-התהומית שהיא שרויה בה. היא תתחיל להרזות ולהתייפות ואפילו להתעניין בבני המין השני (ואולי זה מה שיגרום לה לטפח את עצמה).

אבא כמובן יתן לה קצת יותר חופש, לא יחנוק אותה כמו שהוא חנק אותי - אם בטענה שהוא מגן עליי ואם פשוט מכל סיבה אחרת. רוני תחזור הביתה דיי מאוחר, כי אם עכשיו היא הולכת לישון מתי שבא לה אני לא רואה סיבה להתפלצן לה יותר מדיי אם היא תחזור ב-12, כבר כשימלאו לה 14 (דבר בלתי נסלח!). הקטנה תפסיק להשליט טרור בכל הבית (בכל זאת, הרי קיבלה את החינוך המעט שיכולתי להעניק לה). היא תיהיה אחות-קטנה למופת ולא תמרר את חייה של רוני כמו שזו מיררה את שלי. הן יהיו אחיות נהדרות, גם אם הבדל השנים גדול יחסית. רוני לא תבזבז יותר את הכסף של ההורים כאילו היא בעצמה הרוויחה אותו. היא תפסיק להיות הפראיירית של כולם ואויב-המשפחה-מספר-אחד-בעולם.

ואמא, אולי סוף סוף תבין שהמשפחה קצת יותר חשובה מהעבודה וזה לא הגיוני לצעוק כל פעם שהיא עובדת בשביל המשפחה ובדרך לנסות להרוס אותה בכל אופן אפשרי. ואולי אבא, אחריי כמה שנים מאושרות כאלו בבית הזה, יקבל קצת שכל, יארוז תיקים ויעוף מפה קיבינימט מבלי להשאיר אחריו אפילו גרב אחת, גם לא מכתב פרידה מסכן.

אולי כשזה יקרה, אני כבר אתמסד, איכשהו. מה אני כבר מבקשת? לשכור דירה קטנה בכוחות עצמי? לשלוט בחיי בעצמי? זה לא הרבה לבקש, באמת.

אני סה"כ רוצה שיהיו לי שירותים משלי, מיטה משלי (כי בגיל 13, כשגיליתי את נפלאות האוננות, תמיד היה מישהו ליידי שגרם לי להרגיש חרא עם זה שאני עושה את זה. וכן אמא, בגלל זה חשבון המים גדל באופן מטורף. כי המקלחת זה המקום היחיד שלא הייתם תקועים לי בתחת). לא יזיק גם מדף אחד לספרים (כי עד עכשיו לא בניתם לי סיפריה, חרף כל ההבטחות שהתחילו איי שם בכיתה ז'), מדף למוצרי הטיפוח המעטים שאני יכולה להרשות לעצמי, ארון בגדים קטן ומעורר רחמים ומקררון חמוד. לא מבקשת דירת פאר, לא מחשב, לא טלויזיה - כלום. באמת באמת כלום. רק טיפת פרטיות. רק להרגיש שיש רק דם בורידים שלי, ולא עוד 4 נפשות שמתנחלות שם בלי אלוהים, כאילו זה הבית שלהן שמה. אני רוצה קצת שקט. בלי התרוצצות, בלי להיות חייבת לאף אחד שום דבר. בלי להרגיש רע עם עצמי. בלי להרגיש שאני מאכזבת כל אחד ואחד מכם, לא משנה מה אני עושה. אני רוצה לצייר, בלי שהקטנה תקשקש לי על הדף ותתפס לי על הראש. אני רוצה לעשות ספורט, בלי שאמא תחפור לי תוך כדי שאני כפויית טובה מסריחה. אני רוצה לקרוא ספר בלי לשמוע צעקות, אני רוצה לישון במיטה שלי בלי לחטוף רגל לפנים כי רוני ישנה כאילו היא בעצמה בנתה את המיטה הזו. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט וזהו. אני רוצה פאקין לחיות. ולחיות את החיים שלי, לא שלכם. לא את החיים שאתם כופים עליי. לא בחרתי להיות אמא בגיל 17 וגם לא בחרתי להיות הדפוקה שאני היום שמתבזבזת כל יום מחדש על כאלו שטויות, פשוט למות. אני רוצה להתפתח, לקדם את עצמי, לעלות.

ודיי, באמת שנמאס לי לקבל מאבא את המבטים המעליבים שלו כשאני יוצאת אחוצה. "תסתובבי שניה" - מבט בוחן, פרצוף עקום ו-"את באמת חיייבת ללבוש את החולצה הזו? לאן בידיוק את יוצאת?". וכל כך בא לי לחייך ולענות "למצוץ את הזין הכי גדול בעיר. לאן עוד אני יכולה לצאת עם החולצה הזו?" - ככה לראות את השוק על הפנים שלו, ולצאת. ובפעם הבאה שאמא תגיד לי שאני חתיכת מזדיינת פשוט לענות לה ככה בשיא הרוגע "אולי כדאי שגם את תתחילי? קצת יוריד מהלחץ, לא חושבת?". ושיט, כשאני חוזרת הביתה... אבא, להזכירך, התחלתי לחזור מאוחר הביתה (גג 2 וחצי בלילה), רק בגיל 19- שזה גיל סביר למדיי לחזור בשעות כאלו. אבל איזה מבטים אתה דופק לי. שונאים כאלו, מאוכזבים. כאילו עשיתי אורגיה עם כל העולם וכרגע שידרו אותי רצה ערומה בחדשות. כאילו בא לך להוריד לי סטירה אבל משהו מפריע לך, אולי הקול הקטן שאומר לך שזה בסדר שאני אחזור בגיל הזה ב-1 בלילה, לעומת הקול האחר שאומר לך "כוסעמק מה היא חוזרת בשעות האלו בכלל?". בא לי למות כשאני רואה את המבט הזה, אתה פשוט הורג אותי, באמת.

קשה לי להיות פה בבית, בא לי לחתוך את כל ורידי ונימי מרוב תסכול כשאני פה, אבל כשאני חוזרת מאוחר הביתה - פשעתי וחטאתי. באמת עדיף לחתוך.

אז בואו נודה בעובדות, טוב? זה לא הולך להשתנות ואתם תשארו בידיוק כפי שאתם. ואני כניראה אתקע אתכם עד גיל 35 ואהפוך לצל בידיוק כמוכם.

ואולי בעצם הכל יהיה טיפה אחרת. אני אעבור לגור באותה הדירה הקטנה שאני חולמת עליה כבר שנים ואתם תמשיכו להירקב לכם פה לבד ותפסיקו להסריח את חיי.

וכשתבינו שבאמת אפשר להעריך ולכבד אותי, אולי נצליח להפוך למשפחה אמיתית ואני אפסיק לתמוך בכם מתוך הכרח או צורך -

אני אעשה את זה עם כל האהבה שבלב.

ורק תסבירו לי את ההגיון המשפחתי הזה, שככל שאני נמצאת אתכם יותר,

אני מרגישה הרבה, הרבה יותר לבד.

איך זה שאני פשוט לא מצליחה לממש שום חשק\רצון\צורך שמתעורר אצלי וגוועה ומת לו בידיוק אחריי שעה...?

שמישהו יביא לי כאפה על כל פעם שאני שואלת את עצמי "מה הטעם בכלל?", הרי הכל תירוצים-תירוצים.

וכמובן שהחיים מחייכים לרוב ולא באמת רע, אבל רייק לי עמוק בפנים ויש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לשנות ולעשות ולעלות ולפרוח וכאילו מישהו מסמר את התחת שלי לריצפה ואני מרגישה כבדה כמו פילה.

חוסר מוטיבציה מוחלט, מעולם לא הייתי עצלנית כ"כ. רק חסר לי להשמין עכשיו מכל העצלנות.

ודווקא כשלמדתי לחיות בשלום עם הישבן החצוף שלי

הצבא הזה סוחט ממני הכל. באתי בגישה הכי טובה שיכולתי לגייס לעצמי, השקעתי, עשיתי, באמת נהניתי. שיט, אפילו פיזרתי אהבה אין סוף - כעמט יצאו לי קשתות צבעוניות מהאחוריים מרוב שחיבקתי ואימצתי לליבי את עצותיו של המפקד-הנורא-צעיר שלי שאמר "העיקר לבוא מחוייכת". ומה?

כל יום אותו החרא, כל יום אותה חוסר ההערכה. ושלא תבינו לא נכון, דווקא נחמד לי וטוב לי, אבל כמה, אני שואלת כמהההה אפשר לזרוק לי בדלי סיגריות על הריצפה? נמאס לי מהזבל שאנשים משאירים אחריהם, אם הוא בא בתור בדלים או סתם הרגשה מחורבנת שהם משאירים עליי.

אוף.