היא לא מהבחורות שמסובבות לך את הראש ברחוב. לא מהבחורות שמהממות אותך וגורמות לך ללילות מחוסרי שינה בהם אתה שוכב ומהרהר, מלטף את עצמך במקומות הרגישים ביותר. 

היא סה"כ בלונדינית עם עיניים כחולות, עוד מעט נושקת לגיל ה-30. השיניים שלה לא ישרות כ"כ ויש לה מעיין מבט מטופש. אבל אלוהים, איך שהיא מחייכת - ממש מכל הלב...

כשהיא מפשיטה אותך, לאט לאט, כמו שלימדו אותה הבנות היותר וותיקות, היא ממיסה אותך עם אותו החיוך. היא אוהבת לצחקק קלות בזמן שהיא יורדת לחברה שלך, שואלת אותה איך אתה אוהב את זה יותר, מקדימה או מאחורה, היא ממש מתביישת לענות, ואתה פשוט נדהם מהיופי של שתי הבחורות הללו, אחת שלך, ואחת סתם בשביל הקטע, אבל כמה שהיא מדהימה.

היא פלרטטנית ושמחה, משחררת כל כמה דקות את אותן הצחקוקים העליזים שמכניסים פן חדש לסקס, מקלפת ממנו את שכבות הרצינות, הטוטליות המוחלטת, החוקיות. כשאתה נותן להן קצת ספייס והאחת מסתערת במין עדינות חייתית על השניה, אתה מרגיש כאילו האושר הוא כאן, זרוק על הספה - אושר הוא הערבוביה הזו של עור, שדיים, שפתיים, לשון. אושר הוא הפיטמה הורודה של הזרה המוחלטת, אושר הוא רגליה השכומות של האישה שלך, אושר הוא שתיהן בבת אחת ואי אפשר להפריד אותו לשני מחוזות. אתה רוכן מעליה, שיערה הבלונדיני בוהק על הכרית השחורה, ושפתיה כ"כ יפות כנגד העור שלך, כ"כ עדינות. פיה כה עמוק וחלק, אנקותיה שקטות ומתונות, עינייה בריכה של צחוק, של עוד, עוד, עוד, עוד ועוד.

כשהכל יגמר, היא תקום, תכפתר את חולצתה, תנשק במתיקות את האישה שלך, תקרוץ לך, ותלך. תשאיר אחריה משפט כמו "היה כייף" או "לא אשכח אתכם לעולם", ואתה לא תתגעגע. לא אליה. לא לחיוך הלבן, לא לשיער, לא לריח ולא למשחקים אותכם היא לימדה. היא הייתה וזהו, וכמה טוב שהייתה.

שואלים אותי מה אני רוצה להיות בעתיד. אחת האפשרויות שלי, שאולי לעולם לא תתכן ולא תתגשם, היא להיות חשפנית. ליסוע לארץ רחוקה, לעיר גדולה ומלוכלכת כמו ניו יורק, ופשוט כמעט-למכור-את-עצמי לזנות. טוב, אולי לא לרדת כ"כ נמוך, אני אסתפק בלהתערטל בפומבי.

אני רוצה להיות מהחשפניות האלו שלובשות מסיכות, האלמוניות הסקסיות, האניגמה של המועדון. רזה ומחוטבת עם בגדים מינימליים נוצצים, עם שדיים חצופים ותחתוני חוטיני וטחרה. אני רוצה שיהיה לי מועדון מעריצים של גברים עשירים, או סתם גברים בודדים שבאים לרבוץ על הבאר ולשתות לשוכרה תוך כדי מעשי זימה.

אני רוצה שהגברים האלו יזרקו כסף על הבמה, יכניסו לי שטרות של מאה לתוך התחתונים תוך כדי הפלקה. רוצה להתגרות בהם כשיבקשו שאוריד את המסכה, רוצה לצ'פר אותם עם החזיה שתעוף לקהל, עם החוטיני שיעלם ויחשוף אחוריים עגולים ויפים.

אני רוצה לרדת מהבמה בצחקוקים, לחבק את החברה הכי טובה שלי ולאחל לה בהצלחה. להגיד לה שהגבר ההוא בפינה קצת יותר מדיי שיכור ואולי הוא ידחוף ידיים, אז שתדע להשתמש בעקבים. אחריי המופע נלך לפאב, נקרע מסיבות, נפלרטט ונחזור הביתה עם בחורים שונים, ואולי אפילו ביחד.

היא החברה הכי טובה שלי, המאהבת שלי, אשת הסוד שלי, היחידה בה אני בוטחת בעיר הזו, עמוסת השקרים. היא הגבר שלי, הילד שלי, אלוהיי.

היא אני, אני זו היא. אנחנו אחת, וטוב שכך, כי שתיים שהן אחת תמיד חזקות יותר מכל אחת לחוד.

אני רוצה שנתגלגל על הבמה שיכורות, נעשה מופעים משותפים. אני עם המסיכה והיא עם כל הפנים בחוץ, כי היא תמיד הייתה אמיצה יותר ממני, והיא לא מתכננת ללמוד רפואה. היא רוצה להיות שחקנית, אז מה כבר אכפת לה, עדיף שכבר יכירו את פניה היפות.

אני רוצה להתערטל מול המונים, לשבור את החוקים, לעשן באנגים, להתעורר עם בחור שאני לא מכירה. אני רוצה שיצטלמו איתי בני טיפש-עשרה שמזייפים תעודות זהות. רוצה את ההפקרות המאושרת הזו, מלוכלכת והכי טהורה בעולם.

בא לי לחתוך את עצמי לפעמים, לא כי אני רוצה למות, חלילה, אני אוהבת את החיים ואת אינסוף האפשרויות שיש להם להציע. רוצה לחתוך בשביל האדרנלין. לחתוך ולגמוע ויסקי ישר מתוך הבקבוק, שישרוף מבפנים, ואת הפצעים שישרוף מבחוץ. רוצה לרוץ ברחוב ערומה, רוצה לגזור לעצמי את כל השיער. רוצה לחטוף מכות מאיזה גבר, ולפוצץ לאיזו מישהי את הצורה. אני רוצה לצרוח על אנשים מנומסים, לצייר גרפיטי פורנוגרפי על קיר של גן ילדים. רוצה להשחיט יצירת אומנות, אני רוצה לקרוע את כל הבגדים לגזרים. רוצה להסתבך, שיאסרו אותי, שיכו, שיכפתו ויכלאו למשך כמה יממות.

אני רוצה חזק ונועז ומהיר, רוצה לרסק, לשבור, לנפץ. רוצה לתת פול גז ולהיכנע לסערה הנפשית. וכשאגיע לשלווה, להתפוררות, לרגיעה, אוכל להירדם כמו שרק תינוקות נרדמים.

ד"א, מה שהכי מצא חן בעיניי בבלונדינית מלמעלה, זה שכשהיא נכנסה לבית וראתה שזה זוג ביישן, הגבר טיפה שמנמן, הבחורה עם אפס ציצים, תסרוקת של בת-כפר וכוס טיפה לא מגולח, היא עדיין הייתה חביבה וחייכה וצחקה איתם והיא אפילו שאלה את הבחורה אם מותר לה לרכב על הזין של חבר שלה וההיא כאילו "איך את שואלת בכלל, לכבוד הוא לנו!" ולא יודעת למה, זה פשוט גרם לי לחייך כמו סתומה.

אז בלילה היו שוב החלומות הדוחים האלו על ליל הסדר ומיטת סוכנות בחדר מלא בסבתות, ללא טיפת איניטימיות, ללא אפשרות לגעת בו באמת, כשאחותו קופצת על המיטה ומכריחה אותנו להרכיב פאזלים עם ארנבות וכולם ממש מעבר לדלת מרימים כוסית עבור החייל שלנו.

ואני מאלצת אותו להתחבא מתחת לשמיכה, "בוא נעוף מפה, בוא נעוף!" והוא מספר לי על אלאדין במנהרת הדרקון ואני לא מבינה איך זה קשור בכלל, לעזאזל.

ואז כשהבגדים עפים ממני באורח פלא, איזו סבתא אומרת משהו טיפשי ומביך, משהו כמו "אסור לכם לשכב לפניי החתונה" ואני נקרעת מצחוק לכמה רגעים ואז טופסת לעצמי בציצים ורצה מהחדר לשירותים, כדי להתלבש כמו שצריך בשביל הארוחה. השירותים מוארים בעשרות נרות, עומד שם בחור בן 25 בערך, מחטט לעצמו בפנים מול המראה. מחוסר חולצה, עם חזה שעיר וחיוך דבילי על הפנים, ולמרות שהוא יפה, אני לא רוצה להיות שם, במיוחד לא כששניינו טופלס לגמריי ויש לו הבעה סתומה על הפרצוף. "איך ידעתי שנגיע למצב הזה מתישהו", הוא אומר לי ומתקרב אליי. "צא ותן לי להתלבש כמו בן-אדם", אני משיבה תוך כדי צחקוקים.

הוא טופס את במותניים ומקרב אותי אליו ומצמיד את השפתיים שלו לשלי, שמסרבות להיפתח לנשיקה. קר לי ולא נעים לי ואני רוצה לעוף משם, אפילו אם זה ידרוש ממני לשבת עירומה בשולחן והוא מטייל עם הידיים שלו על הגב שלי ואני מנסה לדחות אותו אבל הוא מתעקש. ואז הדלת נפתחת, בידיוק כשאני מתחילה לצעוק את המשפט "תפסיק עם זה כבר, אני פשוט לא רוצה אותך, אתה לא מבין?!", בידיוק כשחבר שלי עומד בפתח עם מבט נדהם ואז הוא מוריד אגרוף לבחור ההוא ומתחיל לצעוק עליו דברים ואז מסתכל עליי ובורח לו מהחדר, עם מבט שתוף זעם, עיניים כמעט מדממות מכאב.

ואני רצה אחריו ולא מוצאת אותו ורק אז אני אומרת לעצמי שהוא בטח מתחבא מתחת לשמיכה ואני באה ומתנצלת ומספרת לו כל מה שקרה ואומרת לו "הוא תמיד מנסה לנשק אותי, ואני אף פעם לא מרשה" והוא אומר לי "אני מעריך שסיפרת לי את זה, אני אוהב את הכנות הזו בנינו" ואנחנו מתחבקים ומחייכים, למרות שהסבתא בחדר עדיין צועקת שזה לא בסדר ואז אני מסתובבת אליו לנשיקה ובידיוק ברגע שהשפתיים אמורות לחתום אחת את השניה, אני מרגישה מן כאב חד כזה בפה והוא אומר לי "את מדממת", ואני קמה מבוהלת ורצה למרספת ופותחת את הפה ויש כ"כ הרבה דם... כ"כ הרבה דם... ואני יורקת את כל השיניים שלי אחוצה ובוכה ובוכה ובוכה.

"איך אני איהיה בלי שיניים עכשיו?! אני מכוערת! פשוט מכוערת", אני צועקת לי מהמרפסת ורואה שלמטה חונה רכב שחור של רוסים, ויוצא ממנו עשן ואיזה בחור בלונדיני מסתכל עליי ואומר לי "בואי, פה זה מגניב בלי שיניים", עם מבטא רוסי כבד. ואני קופצת למטה לרכוב ומתיישבת באוטו ויש שם זוגות מתחרמנים ומלא בחורות בלי שיניים ואני מרגישה שבא לי למות פשוט כי מסביב יש מראות ורק אני מרגישה לא יפה כשאני מחייכת לתוכן.

ואני שומעת את אלכס צועק לי מלמעלה "אני אוהב אותך גם בלי! תחזרי" והקול שלו נעלם כשהמכונית מתחילה לזוז בטרטורים על הכביש.

אני מוצאת את עצמי בבית שלי ואמא שלי רצה עם נעל אחריי איזה עכביש ואני אומרת לה "תני לי לעשות את זה" וכשאני רואה את העכביש אני מבינה שהוא מאוד מאוד ערסי וחסר לי שהוא קופץ עליי ואני נזהרת שהוא לא יברח ואז משהו בי אומר "אבל למה להרוג אותו? אי אפשר לשחרר?". ואז אני אומרת לאמא, "עזבי, הוא ארסי מאוד אבל עזבי אותו. תני לו לחיות", ואמא שלי קופצת עליי עם כל הזעם שלה ותופסת את העכביש ופשוט מועכת אותו בידיים, ויוצא ממנו כ"כ הרבה דם... כ"כ הרבה דם...

ואז אני נזכרת...

"שיט, להרוג עכבישים מביא מזל רע... אפילו אם אני סתם חולמת..."

ואז אני מתעוררת ואומרת. "שיט"... שוב.