איך זה שאני פשוט לא מצליחה לממש שום חשק\רצון\צורך שמתעורר אצלי וגוועה ומת לו בידיוק אחריי שעה...?

שמישהו יביא לי כאפה על כל פעם שאני שואלת את עצמי "מה הטעם בכלל?", הרי הכל תירוצים-תירוצים.

וכמובן שהחיים מחייכים לרוב ולא באמת רע, אבל רייק לי עמוק בפנים ויש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לשנות ולעשות ולעלות ולפרוח וכאילו מישהו מסמר את התחת שלי לריצפה ואני מרגישה כבדה כמו פילה.

חוסר מוטיבציה מוחלט, מעולם לא הייתי עצלנית כ"כ. רק חסר לי להשמין עכשיו מכל העצלנות.

ודווקא כשלמדתי לחיות בשלום עם הישבן החצוף שלי

הצבא הזה סוחט ממני הכל. באתי בגישה הכי טובה שיכולתי לגייס לעצמי, השקעתי, עשיתי, באמת נהניתי. שיט, אפילו פיזרתי אהבה אין סוף - כעמט יצאו לי קשתות צבעוניות מהאחוריים מרוב שחיבקתי ואימצתי לליבי את עצותיו של המפקד-הנורא-צעיר שלי שאמר "העיקר לבוא מחוייכת". ומה?

כל יום אותו החרא, כל יום אותה חוסר ההערכה. ושלא תבינו לא נכון, דווקא נחמד לי וטוב לי, אבל כמה, אני שואלת כמהההה אפשר לזרוק לי בדלי סיגריות על הריצפה? נמאס לי מהזבל שאנשים משאירים אחריהם, אם הוא בא בתור בדלים או סתם הרגשה מחורבנת שהם משאירים עליי.

אוף.

לפעמים אני מרגישה שלא יהיה לי הכח להתמודד עם השיגרה החדשה שמצפה לי. אני מתארת לעצמי חיי משרד;

אני דבוקה לכיסא מתפרק - מתייגת, מסמנת, פותחת חלונות, משגרת אימיילים לאנשים שיושבים 2 צעדים ממני, מכינה קפה לההוא ולההוא ופשוט נחרדת.

ככה אני מתכוונת להעביר את השנתיים הבאות? ב'לא לעשות כלום'? כלום מוחלט, כאילו?

והסבל הזה נמרח ונמתח לאורך כל שעות היום והגאולה זה רק הטלפון שלייד, שאני יכולה להתקשר לכל מי שרק עולה על הדעת וכל פעם מבינה שאין למי להתקשר.

וחטיפי הבריאות החצי אכולים שזרוקים על השולחן וההפסקות הקצרות שאין עבור מה לנצל, כמובן.

ואז מגיע אחר הצהריים ואני מתחילה להתקפל. מסדרת את הכומתה, מדגמת את החולצה בתוך המכנס, קמה מהכיסא, נמתחת ומביטה סביב וחושבת לעצמי "שיט, מחר יהיה אותו הדבר". וזה מחרפן אותי, זה פשוט מחרפן אותי! כי במקום לשבת פה ולהירקב, אני יכולה באמת למצות את עצמי במסגרת אחרת - אני יכולה לרוץ ולקפץ כמו עז הרים צעירה אם רק יתנו לי הזדמנות. אני יכולה לעצור קטינים שנהגו מהר מדיי וללבוש מדים כחולים בגאווה רבה יותר מכל אחת אחרת. אבל לא, למה?

הרי אני יכולה לתת לאינטיליגנציה שלי לעלות עובש פה במשרד-נטול-המזגן הזה, שבו כל מה שאני רואה מעבר לחלון זה חיילים שבוזים שפוכים על הספסלים, עם האצבע באף ויד אחרת על הביצים וצעירות במדי זית מקפצות סביבם ומצווחות בקולי קולות כמה שהקצין מיון הזה דפוק וכמה שהמפקד חתיך או whatever it is.

ואני יוצאת מהבסיס, עדיין אילמת מהשוק הזה שאוחז בי מהמחשבות על זה שאני חתיכת גוש עצלן-בעל-כורחי וצועדת לי כמעט 2 קילומטר עד התחנה שאמורה להביא אותי עוד מאה מטר לתחנה אחרת ממנה כאמור אני צריכה לחזור הביתה. וכל ה-20 דקות נסיעה האלו שצפויות לי, אני מעבירה בלנמנם תוך כדי מחשבות על "הרווק", כשאיזו דבע מעירה אותי עם המפרק כמעט-לתוך-הפנים, כוסעומ-אל-דונייה.

ואני עייפה כשבעצם אין לי ממה, ואני כל-כך חסרת מוטיבציה ומרגישה כמו צמח, שבא לי פשוט להישאר על המושב הזה ושיקחו אותי לאן שבא להם, מצידי להתעורר בעזה עם 8 רובים מכוונים לי לראש. העיקר קצת עניין, קצת אתגר, קצת חיים. קצת טעם, לעזאזל.

והדבר היחיד שמשמח אותי זה שאין שיחות שלא נענו מהבית וששכחו ממני ושלא צריכים אותי ואולי שיחה מאלכס לקראת הערב, שמרגישה כמו מרטון נוסף.

"קרו, יש לי 10 שניות לדבר. קיצר היה בסדר היום, אל תדאגי, אני חיי ונושם. 5 שניות. אני אוהב אותך, אני חייב לסיים, לילה טוב, נשיקות". ניתוק.

וככה יראו החיים שלי. מניתוק אחד לאחר. מההשקמה בבוקר והנסיעה המגעילה למשרד, ליציאה המיוחלת ממנו, בידיעה שחוזרים אליו מחר. והיום שלי יהיה מורכב משפע של תיסכול ויאוש ואני אזמזם לעצמי "עד מתי?" ואגיד לעצמי "עוד שנתיים ודיי" ואחרד כשאחשוב "אבל לו יש 4 שנים בתוך השלולית הזו. holly fucking crap".

וזהו.