"נשמע נחמד מאד" דין עיין בפרסום הצבעוני שאלכסנדרה הושיטה לו. מכירה פומבית של ירושה, אולי יהיו שם מציאות. "מתי זזים"? היתה השאלה היחידה שלו.
דין היה באנגליה עשרות פעמים, אבל האזור האהוב עליו היה בניגוד לרוב מעריצי לונדון, דווקא האזור הכפרי. מרחבים גדולים של ירוק, שהושקה בנדיבות על ידי גשמים רבים, ושקט כמותו לא היה בשום מקום. גם לא במטעים. הכל היה עדין יותר, רגוע ופסטלי. גם השמיים המעוננים ניצחית לא עמעמו את ההרגשה שלו. הוא הרגיש נקי. ביומיים הראשונים הוא העדיף רק לטייל, משכיר סוס מאחת החוות ונעלם לשעות בזמן שהוא שולח את אלכסנדרה לבדוק הצעות. ביום השלישי בבוקר, ליד כוס הקפה שלו, הונחה הרשימה שלה עם מקומות בהם כדאי לבקר. הם נסעו יחד למכירה פומבית, אבל לא מצאו בה דבר. המכירה השניה האירה להם פנים יותר, והם יצאו ברכישה נאה שתישלח ישירות לברזיל בעטיפות שישמרו עליה. היו עוד כמה מכירות ובסופו של דבר חזרו לברזיל עם כיס ריק הרבה יותר אבל עם מה שאלכסדרה הגדירה בהתלהבות "מציאות פראיות", ביטוי שפרץ בה מבעד למעטה הסולידי והרשמי שלה.
לקח יותר משבוע עד שהתמונות סודרו בצורה שהתאימה להם, ודין קנה גם מנורות ואביזרים שישלימו את התערוכה.
אלכסנדרה התעקשה שצריך פתיחה חגיגית עם טקס גזירת סרט, ודין מצא את עצמו עומד בראש חבורה גדולה של אנשים וגוזר סרט לקול מחיאות כפיים סוערות.
הוא לא שכח את השלט בכניסה, "לזכרה של הליידי של האחוזה – דונה אנה". הוא דאג להכין תבליט נחושת עם פניה של דונה אנה, שתראה את כל מי שמגיע לראות את היצירות.
הוא עצמו בחן את התערוכה רק אחרי שכולם הלכו, ואלכסנדרה לחצה את ידו לפרידה, דין מזג לעצמו כוס יין, וטייל בין התמונות, מרים כוסית לנוכח המבט הנחושתי של דונה אנה. "אני אוהב אותך" אמר בקול "אני באמת אוהב אותך".
זה היה כל כך מפתיע ולא צפוי ששניהם היו המומים. אחרי כל כך הרבה זמן שדין נמנע בכל דרך לפגוש את סוסאנה, פתאום היא צצה מולו, במקום הכי לא צפוי.
הוא היה בתערוכה במרכז פומפידו, בוחן את אחת היצירות. הסגנון היה מודרני, לא משהו שהוא יכול לקנות ולתלות בגלריה שלו, אבל משיכות מכחול חזקות שהעידו על כוחניות רבה. והיא היתה שם, פוסעת במהירות וכמעט מתנגשת בו, עם כל שקיות הניילון שהחזיקה ביד, ועכשיו כמעט התפזרו.
"סוסה" היה השם היחיד שיצא לו. היא הביטה בו בהפתעה. שקית אחת כמעט נשמטה והוא הוריד את המבט מפניה והחזיר את ידיות השקית בעדינות לאצבעותיה הארוכות. מבט אחד הספיק לו – אין עדיין טבעת.
"היי" היא התאוששה ראשונה "הי דין, מה אתה עושה כאן"? דין הצביע על התמונות מסביב. זו היתה שאלה קצת מטופשת לשאול בתערוכה. "וואו" הוא אמר לבסוף "לא ציפיתי לפגוש אותך כאן". הוא נזכר לפתע "מאורו כאן"? . היא אפילו לא נראתה מופתעת מכך שהוא יודע. "לא" אמרה "לפאריס הוא מרשה לי לנסוע לבד..” קולה היה ציני . דין הסתכל סביב "רוצה לשתות כוס קפה?" הוא השתדל להשמע טבעי ככל האפשר. "אני אשמח" החיוך שלה הרגיע אותו. בכלל, אחרי כל כך הרבה זמן, זה לא סיפור גדול לשתות קפה בקפיטריה של מוזיאון עם עוד כל כך הרבה אנשים מסביב.
הם התיישבו בכורסאות שבפינה, וסוסאנה הניחה את החבילות שלה בערמה לצידה. המלצרית ניגשה אליהם ודין הזמין קפה. הוא עדיין זכר איזה קפה סוסאנה אוהבת, וזה גרם לה לחייך. רגעים ארוכים הם פשוט הביטו אחד בשני. אנשים שמכירים כל כך הרבה שנים, שכל כך הרבה עבר איתם, עליהם וביניהם. הקפה הגיע וסוסאנה הרימה את הכוס לשפתיה. דין הבחין שלמרות שהיא מנסה להסתיר, האצבעות שלה רועדות. בלי להתכוון המבט שלו התמקם על הכוס וכאילו בטלפטיה, עבר בה רעד גדול שגרם לה לשפוך את הקפה על כל כיוון, כולל על עצמה. "אוי" דין זינק עם מפית בידו, מנסה לנגב אותה בחוסר ישע מוחלט. הוא לא ידע אם הדמעות שעלו בעיניה היו מעצב או מצחוק. היא היתה פתאום אותה ילדה קטנה שצוחקת איתו באיגואסו, שנאחזת בו כשנפרדו, שהוא כל כך אהב, כל כך אוהב..פתאום גם לו התחשק לבכות.
"בואי נצא מפה" הוא אמר בשקט. סוסאנה הנהנה, והוא התכופף לידה ונטל את השקיות שלה. מוביל אותה כמו אז. "אני רוצה להסתדר" היא הצליחה לומר בקול רועד והוא המתין לה ליד השרותים.
היא חידשה את האיפור בזמן שהיתה בשרותים, ונראתה נפלא. היא תמיד נראתה נפלא. "בואי" הוא אמר והיא אפילו לא שאלה לאן. "איפה את מתגוררת"? הוא שאל "מלון שייאן" היא ענתה. מלון מקסים עם תצפית לרחבה שמול מגדל האייפל ותותחי המים שלו. בשריקה אחת הוא עצר מונית והכניס את שניהם. למעשה דין לא ממש ידע לאן הוא הולך. הוא פעל כאוטומט כשהלך איתה אל המעלית של המלון. "באיזה קומה"? "שישית". הוא נתן לה להוביל, והלך צעד אחד אחריה, עדיין נושא את השקיות שלה. הם נעמדו מול אחת הדלתות וסוסאנה חיטטה בעצבנות בתיק שלה. "הניחי לי" הוא לקח ממנה את התיק ודג מתוכו את המפתח הגדול של המלון, הכניס אותו לפתח הדלת ופתח אותה, מסמן לה לעבור על פניו. היא נכנסה בלי להגיד מילה, והוא נכנס אחריה, מניח את השקיות על הרצפה ביד אחת וטורק עם הרגל את הדלת. היד השניה נשלחה כמו חץ בשלט רחוק ותפסה את המותן שלה, מפנה אותה אליו. השער שלה עף מהמהירות של הסיבוב ונפל על כתפיה כאילו בהילוך איטי. היא עמדה מולו ובכתה, פשוט בכתה. דין משך אותה אליו, מוחץ אותה על החזה שלו ונושם את השיער שלה. אם הוא לא יחזיק אותה בכוח היא תברח, היא תעלם. עכשיו היא כבר בכתה בקול, שנשמע עמום בגלל שהפנים שלה היו עמוק בתוכו. דין ליטף את שערה, מנסה להרגיע את הרעידות שלה. זה ארך כמה רגעים טובים עד שהצליח להרים את הפנים שלה וללכוד את המבט שלה, וכמה שניות אחר כך גם לנשק בעדינות לשפתיה. נשיקה עם טעם של פעם, מעדן שלא רוצים שיגמר, ניחוח שכמעט נשכח אבל ברגע שחזר, החזיר את הכל כאילו נפרדו רק לפני דקה. הוא הרגיש גל עולה לו מהבטן אל המוח ואל העיניים והזיז אותה ממנו בכוח, מחזיק עדיין בשערה "למה" הוא כמעט שאג עליה "למה עשית לי את זה? למה"? . היא לא ענתה, והוא המשיך בעוצמה חזקה יותר "למה?" היא עדיין לא ענתה והוא טלטל אותה , מנסה להוציא אותה מהקיפאון הזה שמונע ממנו תשובה "למה"? . היא ניתקה ממנו וצנחה על הברכיים על השטיח. הוא הצליח לשמוע את קולה החלש "בשבילך" .. היא לחשה, מנגבת את הדמעות "בשבילך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
