אם היה חוטף אגרוף בבטן זה לא היה כואב כל כך. דין כמעט התקפל מכאב כשצנח על השטיח ליד סוסאנה. היא ישבה בברכים מורמות, ידיה כרוכות סביבן וראשה מושפל. "סוסאנה" הוא דיבר בעדינות "מה את מתכוונת שעשית את זה בשבילי"? . הוא לא יכל להבין. הוא עבר גהינום בגללה ועכשיו היא אומרת לו שזה היה בשבילו?
וכל מילה שהיא הצליחה למלמל רק תקעה את האגרוף עמוק יותר בבטן שלו. "אתה זוכר שנעצרת? בגלל הסיפור ההוא"? איך הוא יכול לשכוח. היא עזבה אותו מיד אחרי כן. "היית אמור להיות בכלא ושוחררת, אתה זוכר"? "אל תגידי לי" תסריט איום החל להצטייר במוחו "אל תגידי לי שלמאורו קיין יש איזה קשר לזה". "למאורו היו קשרים רבים" אמרה סוסאנה "הוא הבטיח לעזור והוא קיים". "מה נתת לו בתמורה"? שאל דין "מה לעזאזל הוא רצה?". היא לא ענתה והוא קם, מסתובב בחוסר מנוחה בחדר. הוא לא האמין למה שהוא שומע "המנוול" אמר והכה בידו על הקיר הסמוך.
"זה לא היה רק זה" היא המשיכה למרות שהוא לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע הלאה. "הוא דרש חוזה ביננו. הוא רצה שאתחייב להיות רק שלו. שאעזוב אותך ואעבור לחיות איתו". דין עצם את עיניו . זה לא יתכן, זה דמיוני. וסוסאנה? היא הקריבה את עצמה עבורו? למה? הוא היה מוכן לשבת בכלא ובלבד שלא יעברו שניהם את מה שעברו. "למה לא סיפרת לי?" היתה השאלה היחידה שעלתה בדעתו. אולי, אם היה יודע, אולי היה משנה משהו.
"לא יכלתי" היא ענתה בלחש. דין ניגש אליה והרים אותה בזרועותיו כאילו היתה הילדה הקטנה של פעם. היא השעינה את הראש על החזה שלו וויתרה על כל אחיזה, כמו בובת סמרטוטים. דין הניח אותה בעדינות על הספה שהיתה במרכז החדר, וכרע ברך לידה, מסדר את שערותיה ומסלק אותן מפניה. "סוסה" לחש שוב ושוב "סוסה". זה היה יותר מדי, כל ההתרחשות הזו היתה יותר מדי. לא היה לו מושג מה עושים הלאה. הוא רק ידע דבר אחד – היא לא תחזור למאורו, גם אם יצטרך לקשור אותה. היא לא תחזור לשם יותר.!
"סוסאנה" שיילה קפצה ממקומה ורצה לחבק את האורחת. "חזרת!". "לא בדיוק" סוסאנה החלה להסביר אבל דין קיצר את הענין והוביל אותה במרפקה למשרד. "תקראי לעורך הדין בדחיפות" הוא מסר לשיילה בדרך.
"לא השתנה כלל" המשרד נראה אותו דבר כבר שנים וסוסאנה זכרה. הם נסעו ישירות משדה התעופה למשרד, ודין הניח את המזוודה של סוסאנה בפינת המשרד.
הכל לקח רק יום – מאותו הרגע שסוסאנה בכתה בזרועותיו בחדר המלון שלה, כבר לא היתה דרך חזרה. שניהם ידעו את זה.
הלילה שעבר עליהם היה ארוך אבל נראה קצר. לילה בו הם לא יכלו להניח אחד לשני, אפילו לא לדקה כדי לנשום. לילה בו עצרו את הנשיקות רק כדי לומר אחד לשני כמה שהתגעגעו, כמה שהחיסרון הציק כמו כתם על הנשמה, שכמה שמנסים להתעלם ממנו, להסתיר אותו, תמיד היה שם. ובבוקר, כשעקבו אחרי הזריחה הפריסאית האפרפרה צהובה, לקולות משאיות הלחם והחשמליות הראשונות, ההחלטה נפלה, ולא היתה שום בחירה אחרת. "גם אם אצטרך להרוג אותו" אמר דין "את לא חוזרת אליו".
אבל לא היה נראה לו שזה נחוץ. מאורו קיין רודף בצע. מאורו קיין רוצה מניות. אז שילך לעזאזל ויחנק עם הכסף.
דין ביקש מסוסאנה לצאת בזמן שדיבר עם עורכי הדין. הוא לא רצה שתרגיש אשמה שהיא גורמת לו להוצאות רבות כל כך. הוא גם לא רצה שתשמע את הצעקות שהוא ידע שיחטוף מעורכי הדין, ובצדק, על מהלכי ההתאבדות שהוא עומד לבצע. "השתגעת לגמרי" גם עורך הדין וגם רואה החשבון היו מאוחדים בדעתם. "ממש לא" אמר דין "אני מכיר את מאורו קיין, תתפלאו באיזה מהירות הוא יוותר על האהבה בשביל כמה דולרים".
אבל תשובתו של קיין הממה גם את הציפיות של דין. "הוא השתגע" אמר רואה החשבון כשראה את הדרישות של מאורו קיין "חמישית מהחברה? ".
דין הביט בו במבט רציני. "אני עכשיו הולך להקפיץ את סוסאנה לבית. אחר כך אחזור ונשב כולנו יחד. ". הוא לא רצה לשמוע יותר. בדרך החוצה ראה את אל והזכיר לו להכנס גם הוא לישיבה . "זה נוגע גם לך" אמר דין. אל הנהן כשהם יצאו.
תחושה חדשה מילאה את ליבו של דין כשנסע אל הבית וסוסאנה לצידו. הוא כמעט פחד לקרוא לזה "אושר" אבל ידע שזה מאד קרוב לזה.
דין ווידא שסוסאנה מסודרת היטב בבית. "מה שחסר לך, תזמיני מחנויות" אמר, מודע לזה שרוב החפצים שלה נמצאים בדירה בסאן פאולו, והוא לא ירשה לה לחזור לשם בחיים.
"דין" היא חייכה אליו "אני לא מאמינה שאני כאן, לא חשבתי שזה יקרה". הוא חיבק את גזרתה "אני אוהב אותך" אמר "תמיד אהבתי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
